בעניין צרורות

מאת <b> הרב  שלום אביחי כהן</b>

מאת הרב שלום אביחי כהן

במדור זה מתפרסמים חלק מכתבים על התורה, בהלכה, ובש"ס, שחלקם יצאו לדפוס בחיבורים "מילי דנזיקין", "נתיבי שלום" ועוד

ביאור ספיקא דגמ' (יח – יט) ושיטות הראשונים והאחרונים בזה

תרשים זרימה

א. הלכתא דצרורות – מאי דחקרי אח' בהלכה למשה מסיני אי הוי הפקעה לצרורות מדינא דרגל. ולפ"ז יש לעיין בגמ' ג: לרבה פשיטא ליה לרבא מבעיא.

ב. "צרורות" ספיקא דמגופו או מהעליה – בו יבואר הספק לפי שני צדדי החקירה הנ"ל ודלא כמש"כ בחי' ר' אריה לייב מאלין סי' ס"ו.

ג. "צרורות" ספיקא דהעדאה, ודשינוי לרביע נזק – פלוגתא דרש"י ותוס' בספיקא דהעדאה. מה שכ' רא"ל להוכיח מל"ק דרש"י וכן מתוס'. ונבאר בהו באופן אחר. ועיין מש"כ באות ה' מהגהות מלא הרועים סיעתא לדברינו. וכן מש"כ רא"ל מספיקא דגמ' אי יש שינוי לרביע נזק או אין שינוי לרביע נזק. וביסוד דבריו נקט דצרורות נאמרו רק באב דרגל.

ד. "צרורות" ספיקא דשינוי לרביע נזק – הרי"ף השמיט ספיקי דהעדאה ודשינוי [עיין מה שכ' ביה המאירי אות ט']. ויתבאר דמה שכ' הרא"ש בדבריו אזיל שפיר רק אי נימא כדברי הרמב"ם בהל' סנהדרין פ"ה הלי"א ודלא כפירש"י פד: גבי אין העדאה בבבל. ועיין מה שכתב היש"ש סי' ד' לשיטתיה דהרא"ש ובספיקא דשינוי לרביע נזק. ועיין נמי מדכ' המ"מ פ"ב מנזק"מ הל"ה. והסמ"ע סי' ש"צ הל"ו לשיטת הרמב"ם והמחבר והראב"ד בשגות והובא נמי בלח"מ פליג על המ"מ. ולשיטתיה דהמ"מ הוי מוכחא מהרמב"ם דסבר בחקירה הנ"ל דהלכתא לא הפקיעתו לצרורות מרגל. ונראה ליישב דבריו אף אי נימא דהפקיעתו הלכתא. ולכאו' לפמש"כ רא"ל אין מקום לדברינו. אמנם נראה בכ"א לאוקמי לדברתינו ע"פ מה שנעמיד דברי רא"ל כר' איסר זלמן ונגדיר כונה להיזק דקרן דלא כשיטתייהו. ודנימא הכי נראה לתת הסבר בספיקא דגמ' כשכשה באמתה. אולם מהלך זה דוקא אי נימא דדין צרורות נאמר רק ברגל אמנם זהו מח' ראשונים. ונראה ליישב דברי הגמ' ג: אליבא דרוב הראשונים דסברי דנאמר דינא דצרורות אף בקרן.

ה. "צרורות" כי אורחיה – תי' מלא הרועים למה שהקשה תוס' יח. ד"ה במועד מתחילתו לל"ק דרש"י בספיקא דגמ' גבי העדאה. ולפי דבריו נראה מוכח לדברינו לעיל דדחינן ראית רא"ל מספיקא דהעדאה דהלכתא הפקיעה לצרורות מדין רגל. ועיין מה שתי' נמי אח' קו' הפנ"י על תוס' ודו"ק.

ו. ספיקא דמקום שא"א להלך אלא"כ מנתזת – מבואר ספיקא דגמ' ומדוע הסתפקה דוקא בצרוורת. עיין מש"כ תוס' ד"ה במקום. וברש"י נקט תרי לישני בביאור הספק וכ' דלשון ראשון עיקר וסברתו הביא בדבריו על הרי"ף. וקשיא מש"כ לדחות פי' השני דמאותה סיבה נידחי נמי לפי' קמא. ונראה בנידון קו' זו לחקור בגדר חידוש התורה בתמות. ולצד אחד בחקירה יקשה מאי דכתבינן לעיל בשיטת הרמב"ם פ"ב מנזק"מ הל"ה דלא כר' איסר זלמן ורא"ל. אמנם נראה ליישב כצד ב' וכן מוכח מדברי הראשונים בכ"מ ויתיישבו דברינו. רק דנשתא נקשי טובא מאי דאקשינן לעיל בדברי רש"י. ודבריו צ"ב אף אי נימא כצד א' במאי דחקרינן. ועיין דכתבו ראשונים בספיקא דגמ' באופן אחר כן עיין בתוס' רבינו פרץ בשם ריב"א ובתלמיד ר"ת ור"א בס' שיטת הקדמונים. ועיין נמי מה שפי' הרי"ף והגיע בו הב"ח. ובהמגיה על פי' הר"ח כ' דהרי"ף סבר ליה כר"ח ואיהו נמי צ"ב.

ז. בתר מעיקר או בתר תבר מנא אזלינן – מש"כ הרמב"ם פ"ב נמזק"מ הלי"ד. ובחובל ומזיק פ"ז הלי". והוא נמי בר' אלפס יז: ובסוף פרקין. ולפ"ז קו' בעעה"מ לדברי הרי"ף שם קשיא נמי לשיטתיה דהרמב"ם. ועיין מש"כ הראב"ד הביאו הרא"ש ליישב קו' בעה"מ. ובמ"מ כ' דהרמב"ם סבר ליה כהרשב"א [ועיין מה שהבאנו באות ח' דכ' ר' איסר זלמן דתי' אלו קשים בדברי הרמב"ם והאריך שם לבארו עיי"ש].

ח. גידרייהו דצרורות – עיין מה שדחה הקצות סי' ש"צ סק"א ראית תוס' יז: ד"ה זרק כלי מראש הגג. ולפי המתבאר כ' אחרונים דסבר הרשב"א שהביאו המ"מ דהכי סבר נמי הרמב"ם כשיטתיה דקצוה"ח. והוא פלוגתא בהגדרת האופן דנעשה צרורות. ודאתינן להכי יש ליישב שיטת הר"ח הנ"ל דנקט ליה שיטה שלישית בגידרא דצרורות.

ט. "צרורות" ספיקי דגמ' מאי דפשטינן – עיין ברי"ף ג: דפסיק כרב פפא דצרורות תולדה דרגל. ולפ"ז יתבאר מה דהשמיט בעיא דשינוי לרביע נזק ודהעדאה וע"פ מה דכ' המאירי.

 

א. הלכתא דצרורות – ב"ק ג: בחצי נזק צרורות דהלכתא גמירי לה ואמאי קרי לה תולדה לשלם מן העליה, והא מיבעיא בעי רבא דבעי רבא חצי נזק צרורות מגופו משלם או מן העליה משלם לרבא מבעיא ליה לר' פפא פשיטא ליה, לרבא דמבעיא ליה אמאי קרי לה תולדה דרגל לפוטרה ברה"ר ע"כ וברש"י נקט להסביר החילוק דגופו ועליה דבקרן כתיב ומכרו את השור החי וחצו את כספו והיינו דמשלם מגופו ואם הזיק יותר מכדי דמיו מפסיד ניזק, וגבי רגל כתיב מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, והוא תשלום מעלייה דבכל מצב משלמו מזיק.

ובעיקר הלכתא דצרורות דמשלם חצי נזק חקרו אח' [ע' ר' אריה לייב סי' ס"ו], כיון דלולי ההלכתא היה משלם נזק שלם מדין רגל והרי הוא תולדה דרגל, אף בתר הלכתא נימא דהוא עוד פטרו דפטרינן ברגל וכמו שמצינו מיני פטורים במזיק זה כפטורא דכלים, ופטורא דרשות הרבים מצינו נמי לאחר האי הלכתא פטורא דצרורות ובמקום דנחייבו נזק שלם מעיקר דינא, אמרה תורה דישלם חצי נזק, או דלמא דהשתא בתר הלכתא דצרורות אפקעינן דינא דצרורות מדין מזיק דרגל וכעת הוא כמזיק בפני עצמו וחיובו שאני מחיובי רגל האמורים בתורה.

והשתא נראה פשוט בהבנת הגמ' דאמרינן לרבה פשיטא, ולרבא לפוטרו ברה"ר, דאין זה מתיישב רק לצד החקירה דחיובא דצרורות נעשה בתר הלכתא לדין חדש ומכיון שכך הק' גמ' ואמאי קרי ליה תולדה דרגל ותי' לפוטרו ברה"ר דבזה דמיא לרגל אלא אפי' לצד השני דהלכתא דצרורות חידשה אפי' לצד השני דהלכתא דצרורות חידשה בדינא דרגל דאיכא עוד פטורא דצרורות דכיון שאינו בגופו ממש מחייב רק בח"נ ולא בנ"ז ע"ז אמרה הגמ' אליבא דרבא דקרינן לה תולדה תולדה דרגל לפוטרו ברה"ר היינו דלא תימא דזה דין חדש ושאני מחיובי רגל אלא דאף בו נאמר הלכות רגל וכמו דרגל איכא פטורא דרה"ר אף בו איכא פטור דרה"ר דאין נפקע דינו מדין רגל הכללי.

ב. "צרורות" ספיקא דמגופו או מן העלייה – ואחר דהתחדש לן דינא דצרורות מהלכה למשה מסיני דמשלם ח"נ בעי רבא [יח.] חצי נזק דצרורות מגופו משלם או מעלייה משלם, מגופו משלם דלא אשכחן חצי נזק דמשלם מעלייה או דלמא מעלייה משלם דלא אשכחן כאורחיה דמשלם מגופיה ע"כ – פשטות ספיקא דגמ' דלא אשכחן ח"נ דמשלם מעלייה, דאף ח"נ דקרן משלמו מגופיה, ולולי קרא סברא הוא דהא ח"נ דקרן קנסא הוי כדאמרינן דמשלם מגופיה היינו דאקלינן ביה דאין סברא לומר דנחמיר בו בקנסא וישלם מעלייה, ודנימא דאי הכי בחצי נזק דצרורות דהוא ממונא נחמיר עליו דישלם מעלייה זהו הצד השני בספיקא דלא מצינו כאורחיה דישלם מן העליה, והנראה לומר בספיקא דגמ' דאזיל שפיר אף אי נימא דהלכתא דצרורות לא חידשה דיהא זה דין חדש ושאני חיובו מחיובי רגל, אלא דהוא פטור נוסף דאית לן במזיק דרגל וכמו דפטרינן ברה"ר אמרינן דמשלם חצי נזק בצרורות ולא נזק שלם, והשתא י"ל דספיקא הכי דהא בתורה מצינו דקרן משונה הוא דאמרינן ביה דישלם מגופו והקלנו ביה דאית ביה תמות ואם יזיק יותר מכדי דמיו מפסיד הניזק ולא מחייבין למזיק למכור שדהו וכו' וברגל מצינו דכיון דאורחיה והוה ליה לנטוריה משלם הזק שלם ומן העליה והוא כתוב בקרא דמיטב שדהו וכו' וא"כ חזינן דמקביל אופן התשלום לאופן ההיזק דכאשר הזיק בשינוי כקרן אקלינן ביה, אך בהיזק כאורחיה אחמרינן ומשלם מהעליה, והנה, אחר שבאה הלכתא למשה מסיני וחידשה דינא דצרורות דישלם ח"נ ולא נזק שלם א"כ הפקיעה את הקשר שבין אופן התשלום לאופן ההיזק דאף דהוא אורחיה משלם חצי נזק ולא נזק שלם ומעתה עלינו לקבוע צורת התשלום כיצד תהיה די"ל כיון דלא מצינו ח"נ דמשלם מהעליה [וצ"ל סברא זו] א"כ אף זה ישלם מגופו או דלמא כיון דסוף סוף הוי רגל דהא כאורחיה הוא והא דינו כרגל וישלם מהעליה דמהיכי תיתי לאקולי ביה תרי קולי.

אמנם בחי' ר' אריה לייב סי' ס"ו ר"ל בהסבר ספיקא דגמ' דיש לחקור בהא דאמרינן בקרן תמה דמשלם מגופו האם הוא דין מהלכות קרן דבכלל כל הלכותיה נאמר דבקרן תמה ישלם חצי נזק מגופו, ואי נימא הכי הרי דדין ז נאמר רק במזיק דקרן ואינו שייך לשאר נזיקין או דלמא דדין מגופו הוא דין בתשלומי חצי נזק, ובקרן תמה דמשלם חצי נזק מגופו, ואי ניא הכי הרי דדין זה נאמר רק במזיק דקרן ואינו שייך לשאר מזיקין או דלמא דדין מגופו הוא דין בתשלומי חצי נזק, ובקרן תמה דמשלם חצי נזק הרי דתשלום זה הוא מגופו, ואי נכי אפשר לדמותו לכל מיני נזיקין שיתחייבו חצי נזק דישלמו מגופו [ועיי"ש מש"כ לשיטת ר' טרפון] וזהו ספיקא דגמ' אי מגופו משלם דלא אשכחן ח"נ דמשלם מעלייה או דלמא דדין גופו הוא דוקא במזיק דקרן תמה דהוי משונה ולכן ישלם הכא מעלייה דלא אשכחן כאורחיה דישלם מגופו ולפ"ז כ' ר' לייב ז"ל וכל זה שלא שייך לומר רק אם נימא דדין חצי נזק של צרורות הוא חיוב חדש של חצי נזק שנתנה תורה ועל כן יש לחקור אם יש לו הדינים של ח"נ דקרן לענין מגופו אבל אם נימא דבההלכה לא נאמר כלל חיוב של חצי נזק, והחיוב של חצי נזק דמשלם הוא מטעם חיובים דרגל האמור בתורה ובההלכה לא נאמר רק פטור בהמזיק דרגל שפטור על ח"נ בצרורות וכמו שאר פטורין וא"כ בודאי שהחיוב של ח"נ דמשלם הוא ממש כהחיובים דרגל ואינו יכול להיות שאני משאר חיובים דרגל אלא ודאי מוכרח דחיוב ח"נ דצרורות הוא חיוב חדש מהלכה ע"כ, אבל אנן חזינן לעיל להסביר ספיקא דגמ' בדרך אחרת ואזיל שפיר אף אי נימא דהלל"מ אינה יצרה דין חדש אלא פטור נוסף ברגל.

ג. "צרורות" ספיקא דהעדאה, ודשינוי לרביע נזק – יח: בעי רבא יש העדאה לצרורו תאו אין העדאה לצרורות לקרן מדמינן ליה או דלמא תולדה דרגל הוא, ובביאור ספיקא דגמ' נח' רש"י ותוס', דללישנא קמא ברש"י בצרורות כאורחייהו ודאי דליכא העדאה ומספקא ליה בצרורות שנעשו בשינוי ואייעד, כיון דשינוי הוא חל עליה דינא דקרן וכי אייעד משלם נזק שלם ונפקא מצרורות דרגל דכל הלכתא היא דוקא בצרורות כאורחייהו דהוו תולדה דרגל, או דלמא כיון דצרורות כאורחייהו דהוו מועדים מתחילתן ואפ"ה משלמי ח"נ, אפי' אם שני ואייעד אינו חמיר טפי ממועד מתחילתו וישלם נמי ח"נ, וללישנא בתרא דרש"י סבר מספקא ליה בצרורות כאורחיה דעביד ליה ג' זימני מי אמרינן דכיון דתשלומיו הוא ח"נ הרי דנעשה תם כקרן ולאחר ג' פעמים משלם נזק שלם או דלמא כיון דהלא הוא תולדה דרגל וברגל ליכא תמות ומועדות ונשאר דינו חצי נזק אף לאחר ג' זימני, ולשיטת תוס' מיבעיא ליה בתרוויהו והיינו דאי יש העדאה לצרורות כי אורחייהו ה"ה ע"י שינוי יש העדאה משום דעיקר העדאה בקרן כתובא, ואי ליכא העדאה בכי אורחייהו גם ע"י שינוי אין העדאה, דע"י העדאה לא הוי טפי מכי אורחיה.

הנה בלישנא קמא דרש"י כ' הגרא"ל דלכאורה היה אשפ"ל דשאלת הגמ' היא, אי הלכתא דצרורות נאמרה דוקא גבי רגל או דגם בקרן נאמרה הלכתא דצרורות ואע"ג דאייעד והוא כקרן מועד בכ"א איכא הלכתא דמשלם רק חצי משום צרורות, אלא דלפ"ז יש להקשות מה צדדי בעיית הגמ' לקרן מדמינן לה או דלמא תולדה דרגל היא, הא הקושיא היא בהיפוך דאנו רוצים לומר דאף בקרן יהיה דינא דצרורות דישלם ח"נ גם באייעד, ועוד קשה מהא דאמרינן לעיל בגמ' דכל אבות תולדותיהן כיוצא בהם חוץ מרגל דאיתא ביה צרורות דלאו כיוצא בה ואי נימא דאף בקרן אית ביה דינא דצרורות הרי דיש עוד אב דתולדותיו לאו כיוצא בו ועיין עוד שהק' וכ' דאין הלכה דצרורות נאמרה בקרן אלא ברגל בלבד, ולכן הסביר ספיקא דגמ' דדין העדאה שנתנה תורה לקרן תם אינה יכולה להביאו לחיוב העדאה יותר גדולה מחיובים של מועד מתחילתו, וזהו ספיקא דאמרינן ביה דלמא תלדה דרגל הוא ופירש"י דכיון דמעיקרא כי עבדינן כאורחיה תולדה דרגל היא ומ"מ משלמת ח"נ משום דאלו הם חיובים דמועד מתחילתו דצרורות וזו העדאתה, ואף העדאה דקרן אינה יכולה להביאו רק לח"נ ולא לנזק שלם משום דגם מועד מתחילתו אינו מתחייב יותר מחצי הנזק, ולפ"ז כ"ז שייך לומר רק אי נימא דחיוב ההלכתא דצרוורת הוא דין חדש דאז אמרינן דלא שייך העדאה דקרן לחייבו יותר ממה שהעדאה דהדין גופיה דצרורות תהיה מחייבתו, אבל אי נימא דבעצם הוא מדיני רגל הכללים ורק כמו דברגל פטרינן ליה ברה"ר, ובכלים, ה"ה דאיכא פטורא דח"נ בצרורות וא"כ לא שייך לומר דהעדאה דקרן לא תחייבו יותר מח"נ דה אנמי חיובו דרגל מעיקרא הוא נזק שלם ואף בהעדאה דקרן נחייבו כהעדאה דרגל הוא נ"ש, וע"כ דמשמע מספיקא דגמ' כצד בחקירה דצרורות בתר הלכתא הוא דין חדש שאין חיובו כחיובי רגל ומאי דמדמינן לרגל הוא לפוטרו ברה"ר.

והנראה דבספק זה נמי יש לומר באופן אחר ממה שפי' רא"ל, דאף אי נימא דההלכתא אינה עשתה דין חדש בצרורות אלא דחידשה עוד פטורא ברגל כפטור דרה"ר נמי ניחא דאחר ג' זימני דעשה צרורות בשינוי אף דהוא קרן מועד אין יכול לעשותו יותר מהעדאתו הראשונה והיינו דאינו יכול להיות יותר מחצי נזק צרורות הראשונים, ולא מתיחסים להעדאה דרגל דמשלם נזק שלם אלא דבתר ג' זימני חוזר דינו להיות חמור כאורחיה, ובאורחיה דצרורות משלם חצי נזק ולא נזק שלם ולא נזדקק למה שהכריח רא"ל דצרורות הוו דין חדש, זאת מכיון דיליף דאחר ג' פעמים חוזר העדאתו דרגל לכן קאמר דהוי דין חדש וחזורת העדתו דצרורות וזה לענ"ז אינו מוכרח [ועיין מה שכתבתי בסברא זו באות ד'] – ואף עיין מה שכ' לשיטת תוס' ודהבעיה היא בצרורות כי אורחייהו אם יש בהם העדאה או לא ובאם בכי אורחייהו אין העדאה בצרורות ע"י שינוי ודאי שאין העדאה דע"י העדאה לא הוי טפי מכי אורחיה, ואף מזה משמע לכאו' דהוי דין חדש ההלכתא דצרורות, דאי הוי עוד פטור ברגל א"כ נמי בהעדאה יהיה דינו נזק שלם דאינו טפי מהעדאה דרגל דמשתלם בה נזק שלם, והשתא לדברינו אף זה אינה ראיה דמהיכי תיתי לומר דיחזור העדאתו דרגל, די"ל דבתר ג' זימני יחזור דינו להיות כאורחיה ובצרורות אוריה משלם חצי נזק וכ' נמי רא"ל ז"ל ועל קושית רש"י שהקשה כיון דהוי אורחיה מה לי פעם ראשונה מה לי פעם ד' כתבו דלאו פירכא היא כיון דדמיא לקרן בח"נ שייכא בו העדאה, וביאור דבריהם דדין העדאה האמור בכ"מ הוא לא רק לעשותו אורחיה שלא יהא משונה דהרי בעינן בהעדאה שיהא בפני ב"ד ולא ב"ד אינו נעשה מועד הרי דבקרן כיון דאין בו דין העדאה מתחילתו בעינן בו העדאה להביאו לכלל העדאה לשלם נ"ש שהוא חיובי מועד וממילא שייך לדמות זה גם ח"נ צרורות אם נימא דצרורות אין בהם כלל החיוב של מועד מתחילתו ונתנה תורה בהם תשלומי תם ממילא שייך בהם העדאה להביאם לכלל נ"ש, וי"ל דצרורות אם מועדים מתחילתן ורק גזה"כ שישלם רק ח"נ וממילא לא שייך בהם העדאה זו היתה שאלת רבא לפ"מ שפי' התוס'.

אמנם כ"ז יתכן רק אם נימא דחיוב ח"נ צרורות הוא חיוב חדש מהלכה אבל אם החיובים שלו הוא מכלל חיובי רגל א"כ לא שייך כלל שיהא בהם דין העדאה דרגל דודאי הוי מועד מתחילתו כדין של רגל ע"כ, ואף דבריו אלו אינם מוכרחים דאף אי נימא דהלכתא דצרורות לא יצרה דין חדש אלא שהוא עוד פטורא ברגל י"ל דכשהתורה אמרה דינו דצרורות דישלם ח"נ חידשה ביה מחמת שאינו בגופו ממש ניתן לו דיני תשלומי תם דישלם ח"נ אך אם יחזור ג' פעמים על כך נחזירו לדין העדאה ביחס תלשלומים נמי שישלם נ"ש.

ובספיקא דגמ' ברב אשי אי יש שינוי בצרורות לרביע נזק כ' רא"ל דמשם נמי נימא דבאמת הלכתא דצרורות לא נאמרה כלל בקרן לגרע בתשלומין חצי, ושאלת הגמ' בספיקא דרב אשי היא דכיון דאין העדאה לצרורות דהא אמרינן לעיל דהעדאה דקרן אינה יכולה לחייבו טפי מחיובי מועד מתחילתו א"כ הסתפק ר"א אם מטעם זה יגרע ג"כ בתשלומי תם, משום דדין פלגא נזקא דתם הוא לגרע חצי מתשלומי מועד וכיון דמועד משלם ח"נ אמרינן בתם דישלם רבע נזק או דלמא לא אשכחן תם דמשלם בציר מפלגא ובדבריו כ' ז"ל אבל אם ההלכה היתה נאמרה גם בקרן בודאי דהלכה היתה מגרעת גם חצי מתשלומי מועד, וכ"ז רק אם ח"נ צרורות הוא חיוב חדש אבל אם הוא פטור כשאר פטורים בודאי דלא שייך רק לרגל ולא לקרן ע"כ. ודבריו הניח רק אי נימא דכל צרורות הם תולדה דקרן.

ד. "צרורות" ספיקא דשינוי לרביע נזק – ובספיקא דגמ' דבעי רבא יש העדאה לצרורות או דין העדאה לצרורות וכו', ובבעיית רב אשי יש שינוי לצרורות לרביע נזק או אין שינוי לצרורות לרביע נזק וכו' עיין שהשמיטם ר' אלפס וברא"ש כ' תימא שר' אלפס ז"ל לא הביא הך בעיא דרבא ואפשר דמשום דאין נפקותא בבעיא זו האידנא וזהו מהגמ' פד: דאמרינן דאין מועד בבבל עיי"ש ואף בבי דר' אשי ואפשר דסבר דאין נפקותא בהך בעיא משום דלא מצינו בבבל צרורות דביעוט דהוה משונה [עיין פלופ"ח] וקנסא הוא אא"כ תפס וכי תפס לא מפקינן מיניה עד דמשלם חצי נזק כיון שעלתה בתיקו והוא מוחזק הלכך אין נפקותא בבעיא זו דבלא תפיסה לא דיינינן וכי תפס גובה חצי נזק [ועי' מה שהק' ויישב בתפארת שמואל].

ועיין ברמב"ם הל' סנהדרין פ"ה הלי"א [הביאו בסש"ד] כתב "בהמה שהזיקה את האדם וכו' וכן בהמה שהזיקה בשן ורגל וכו' אבל אם היתה תמה והועדה והזיקה כגון שנשכה או נגחה או רבצה או בעטה או נגפה אין גובין את הנזק הזה שלם דייני חוצה לארץ, שאין מועד בחוצה לארץ, ואפילו הועד בארץ ויצא לחוץ לארץ והזיק אין גובין נזקו מפני שאין זה דבר מצוי" ומדבריו משמע דאף אם לב"ד והועדה שם אין גובין בחוצה לארץ נזק שלם והוא לא כמו שפירש רש"י בדף פד: על הא דאין העדאה בבבל דכיון דמנגיחות דתמות לא מייתינן לה לבי דינא היכי מייעד ליה, ולדבריו אין מגיעים כלל לב"ד ומשו"ה אין העדאה דלא כפי' הרמב"ם דאפי' בהיכא לב"ד אין גובין הנזק הזה דיינו חוצה לארץ ובסברת הדבר דאין מועד בבבל כ' הרבמ"ם שם בהלי"ב לפי שצריך להעיד בו בפני ב"ד ואין שם ב"ד אלא הסמוכין בארץ, והיינו דאם באו לב"ד בחו"ל אין העדאה דאינם ראויים לייעד, והנה הרא"ש הנ"ל דתי' על הא דהשמיט הרי"ף בעי אדרבא אם יש העדאה לצרורות ותי' דמשום דאין נפקותא בבעיא זו האידנא כדאמרינן פד: דאין העדאה בבבל י"ל דסבר נמי כהרמב"ם דאי סבר לה כרש"י דאין העדאה בבבל דלא מייתינן ליה לב"ד א"כ קשה דהא הך בעי אדרבא איירי נמי בצרורות דאורחייהו דהוו תולדה דרגל וא"כ בצרורות דשן ורגל לא שייך האי טעמא דלא מייתינן בתמותו, וע"כ דפי' הרא"ש כהרמב"ם דהאי דאין העדאה בבבל משום דאינם סמוכין לייעד ומשו"ה ה"ה לענין העדאה דרגל והעדאה דקרן, ולפי"ז תי' הרא"ש בדברי הרי"ף הוא דוקא אליבא כהרמב"ם עצמו השמיט בעי אדרבא והרי הוא בשונה מר' אלפס כן דרכו להביא הלכות שאינן נוהגות היום].

ודברי הרא"ש במלואם דכ' אפש"ל דס"ל דאין נפקותא בהך בעיא משום דאין מצינו בבבל צרורות ע"י ביעוט משום דמשונה וקנסא הוא אלא"כ תפס כו' מיהו תימא כיון דספיקא דדינא הוא מאי מהני תפיס כיון דלא איפשטא הבעיא אוקי ממונא בחזקת מריה, ושלא כדין תפס ודמיא לההיא דפרק קמא דבבא מציעא [ו:] גבי ספק בכור תקפו כהן מוציאין מידו כיון דאין לו אלא טענת ספק לא מהניא תפיסה, וכן נוטה דעת רבינו יצחק בעל התוס' בפ"ב דכתובות [כ. ד"ה ואוקי] הלכך נראה דאם בעטה והתיזה אפילו אם תפס לא גבי אלא רביע נזק ואידך מפקינן מינה ע"כ, הביאם היש"ש סי' ד' וכ' דאין לפרש בעיא דיש שינוי לרביע וכו' דאי יש שינוי הוי כקרן או דאין שינוי והוי כשאר צרורות דדמי לרגל והיה ראוי לדון לפ"ז אפי' בלא תפיסה ויהיה נפק"מ לבעיא זו ולא כדכ' הרא"ש להסביר מאי דהשמיטה הרי"ף, זה אינו דהרי אף שן ורגל ממש כאשר עשה בהם שינוי הרי הם נהפכים כקרן לכל מילי וא"כ נמי כשבעטה והתיזה צרורות פשיטא דלא גרע ויהא כקרן ונחייבה ברה"ר ואף תשלומיה יהיו מגופה כקרן וזה ודאי לא הסתפק רב אשי דלא ספיקו הוא רק לענין רביע נזק, ואם החצי נזק דצרורות דמי לנזק שלם וכאשר שינה יהא דינו ברביע נזק או דאין דין שינוי לרביע נזק, והביא נמי שכך פי' רש"י או אין שינוי דלא אשכחן תם דמשלם בציר מפלגא ומשמע מינה דדימהו להתם ומ"מ לא ישלם פחות מחצי וכן הוכיח מלישנא דגמ' עיי"ש דכל הבעיא היא דוקא לענין רביע נזק אבל סתמא דינא בכל מילי כקרן וזה מה שפי' הרא"ש על הא דלא הביאה הרי"ף דליכא ביה נפקותא וכ' בסו"ד ז"ל ע"כ מוכרח לומר הא דאין שינוי והוי כמו צרורות ממש לכל מילי וא"כ היה ראוי בלא תפיסה לדון בבבל, א"כ הדרא קושיא לדוכתא, למה לא הביא הרי"ף הבעיא, דלא תטעה ונדון ביה אפילו בלא תפיסה חצי נזק מאחר דסברא היא זולת הבעיא שאין שינוי בצרורות כדפי' לעיל וא"כ שייך ביה לטעות אלא הביעוט לעולם משונה כקרן ולעולם לא ידונו בבבל בלא תפיסה ע"כ. וזהו לא כדסבר לעיל בחי' רא"ל דליכא כלל דין צרורות בקרן.

וברמב"ם פ"ב מנזק"מ הל"ה כ' היתה מהלכת ברשות הרבים ובעטה והתיזה צרורות והזיקו ברשות הרבים פטור, ואם תפש הניזק רביע נזק אין מוציאין מידו שהדבר ספק הוא שמא שינוי הוא ואינו תולדת רגל שהרי ביעטה ובמ"מ שם פי' דהרמב"ם יליף ספיקא דגמ' דאי יש שינוי קולתו תהיה דאפי' ברשות הניזק ישלם רביע נזק, וחומרתו דאפי' ברה"ר משלם רביע נזק דהוי אלי הכתולדה דקרן דמה דאמרינן בצרורות דהוא תולדה דרגל ופטורין ברה"ר דוקא כאורחייהו אבל אם היה ע"י שינוי ואי אמרינן יש שינוי לצרורות אפי' ברה"ר חייב ומשלם רביע נזק דצרורות הלכתא דמשלמים חצי ממה שהיה ראוי לשלם ומשו"ה אי הוה ליה כאורחייהו מקרי תולדה דרגל וכיון שרגל משלם נזק שלם, זה ישלם חצי נזק [ברשות הניזק, דברה"ר פטור] ואי הוי לא כאורחייהו הר"ז תולדה דרגל וכיון שקרן תמה משלם ח"נ, זה ישלם רבע נזק [ואפי' ברה"ר כקרן] ואי אמרינן אין שינוי א"כ יהיה פטור ברה"ר לגמרי אפי' ע"י שינוי וכן על מה דפסק המחבר סי' ש"צ מנזק"מ הל"ו היתה מהלכת ברשות הרבים וכו' כתב הסמ"ע סקט"ו דכל מקום שנזכר התזת צרורות היינו צרורות באורחיה דהם תולדה דרגל דמשלם ח"נ וברה"ר פטור לגמרי, וכל היכא דנזכר צרורות דבעיטה הר"ז צרורות בשינוי, ובזה הסתפקה סוגיין אי יש שינוי לצרורות או לא וכ' בהסבר הבעיא לשיטת המחבר והרמב"ם כדברי המ"מ ז"ל דקמיבעיא בגמ' אם יש שינוי בצרורות כיון שבאין מכח הבעיטה או אין שינוי ופירשו הרמב"ם דבכלל איבעיא זו אי יש שינוי לצרורות הוא קולא וחומרא, קולא דאפי' ברשות הניזק רביע הוא דמשלם ותו לא והיינו שינוי דכמו שתם כיון שנשתנה ממועד אינו משלם אלא ח"נ דמועד ה"נ שינוי דצרורות אין משלמין אלא חצי נזק מצרורות דעלמא והיינו רביע, וחומר אנמי דאפי' ברשות הרבים הוא משלם כדין קרן כיון דהוא משונה ואינו אורחיה משא"כ כשאמרינן דאין שינוי לצרורות דאז יש לו דין צרורות דהוי אורחיה ופטור ברה"ר דומה לרגל וג"כ חייב עליהן ח"נ ברשות הניזק כדין צרורות, ועפ"ז יישב שיטת הרמב"ם והמחבר דאחר דאיבעיא זו עלתה בתיקו אמרו דמהני תפיסה לספיקא דדינא ועפ"ז יתבארו דברי המחבר שאמר דאם בעטה והזיקה ברה"ר פטורה היינו דאמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה ושמא אין שינוי לצרורות דבעיטה ויש לו דין רגל דפטורה ברה"ר ואם תפס ידו על העליונה או דיש שינוי לצרורות ויש לו דין קרן לחייב ברשות הרבים מיהו כיון דהתופס בא לתפוס ולילך לחומרא לו' יש שינוי א"כ עליו ג"כ לקבל צד הקולא דהוא ביש שינוי דהיינו דאינו משלם ברשות הרבים אלא רביע נזק חצי דין קרן ואפי' אותו רביע נזק חצי דין קרן ואפי' אותו רביע אינו משלם אלא כשתפס גוף השור המזיק דהוא קרן דתם אינו משלם אלא מגופו ועיי"ש עוד שהאריך הסמ"ע בדברי המחבר.

והנה הראב"ד בהשגותיו כ' א"א זו טעות היא כי בודאי הביעוט שינוי הוא דאי לא שינוי בצרורות לרביע נזק היכי משכחת ליה ובעיא דר' ירמיה הר' זירא יט. לא בביעוט הוא אלא בצרורות כי אורחייהו וקא מיבעיא ליה אם הוא חייב ברה"ר הואיל וחצי נזק הוא כקרן או פטור דכי אורחייה הוא כרגל ופשט ליה כהלכתא דפטור ולדידיה נמי דגריס ביעוטה הא פשט ליה דתולדה דרגל הוא, ובדבריו כ' המ"מ דס"ל הראב"ד דצרורות בביעוט ברה"ר הוי שינוי ודאי דחייב דאינו תולדה דרגל וספיקא דגמ' אי יש שינוי או אין שינוי היינו אי שינוי זה מהני לחייבו ברביע נזק או דכיון דלא אשכחן בתם דמשלם בציר מפלגא לא יהני לחייבו רק רביע אבל דבר ברור הוא דהוי שינוי והוא כקרן דחייב ברה"ר ובזה אין ספק וכל ספק הגמ' הוא בר' זירא ור' ירמיא בהתיזה ברה"ר וכו' והתם מיירי בצרורות כאורחייהו, וזוהי השגת הראב"ד על הרמב"ם דודאי דהוא שינוי ומשו"ה משלם רביע נזק דאם לא הוי שינוי איך היה משלם רביע והספק הוא לא אם יש שינוי או לא, אלא אם מועיל השינוי או לא, ובסו"ד שכ' "ולדידה נמי דגריס ביעטה הא פשט ליה דתולדה דרגל הוא" הרי דהשיג על הרמב"ם לשיטתיה דהיה לך לפטור לגמרי דהרי פשט ליה דהוי תולדה דרגל, אבל הראב"ד לפי האמת סובר ברה"ר ודאי חייב לפחות חצי נזק, וא"כ מדבריו יליף ברמב"ם אחר ממה שלמד המ"מ והסמ"ע, דהם סברי דהרמב"ם יליף דינא דרב אשי משא"כ הראב"ד סבר דיליף הרמב"ם דינא מספיקא דר' זירא דמיירי בצרורות כאורחיהו.

עכ"פ המתברר מדברי הרב המגיד דיליף ברמב"ם דספיקא הוא אי בצרורות ע"י השינוי נשאר דינו תולדה דרגל ויהא כרגל לכל דבר דישלם חצי נזק וברה"ר דינו דפטור, או דלמא דיש שינוי ועי"ז נעשה תולדה דקרן וזה צ"ע לדברי רא"ל לעיל דכ' לעולם כל הצרורות הוו להו תולדה דרגל ומכח הנחה זו אזלא שיטתיה לעיל בספיקות הגמ' לאוקמא בצד בחקירה הנ"ל דצרורות הוו להו אחר הלכתא דין חדש והפקיעתם תורה מכל רגל.

ונראה לומר בדברי הרמב"ם ויתיישב דבריו נמי לשיטת רא"ל, דבאמת לעולם נימא דליכא דין צרורות אלא ברגל, ובקרן ליכא כלל להאי דינא דצרורות, רק שנשאלת השאלה כאשר נעשה צרורות בשינוי, או נימא כאן דכל מה שחידשה תורה בצרורות להקל עליו כיון דלא נעשה בגופו ממש זהו דוקא בצרורות ממש זהו דוקא בצרורות כאורחייהו, אבל כאשר עשה שינוי הרי דיצא מגדר צרורות דהוו ליה תולדה דרגל וקים ליה כתולדה דקרן ולא מדינא דצרורות, רק דמשום דכל שינוי הוי קרן דברה"ר ישלם בתמותו חצי נזק וזה שנעשה השינוי הזה לא בגופו ממש אין עושהו צרורות לענין זה, דדינא דצרורות נאמר דוקא באורחייהו כרגל דהתם חידשה תורה דיש הבדל בין גופו לכוחו אבל כאשר נעשה שינוי לא דברה תורה כלל והוא מה שאמר הרמב"ם שהדבר ספק הוא שמע שינוי הוא ואינו תולדה דרגל שהרי בעטה, דמשום דאי הוי שינוי הרי נפקע דינו כלל מדינא דרגל ועומד כעעת על דין קרן הרגיל ובלי קשר כלל לצרורות, והכי נמי הוא בספיקא דגמ' אי יש שינוי לרביע נזק או אין שינוי לרביע נזק היינו האם דין שינוי נאמר נמי בקרן ומשו"ה הרי דחידשה תורה דהוי צרורות דהוא חצי ממה שאמור לשלם וישלם רביע נזק או דלמא אין שינוי לרביע נזק ונפקע דינו מדין רגל ועומד כעת על דין קרן הרגיל דישלם חצי נזק ומיושבים לפי זה דברי רא"ל דאין צרורות דקרן – אולם עיין במש"כ רא"ל עצמו בסי' ס"ז להסביר דברי הרמב"ם דגם בשיטת הרמב"ם ההלכתא דצרורות נאמרה דוקא ברגל ורק דכ' ז"ל דנראה דהא דקיי"ל בכל דוכתי דמשונה הוי תולדה דקרן ואף היזק ע"י הילוך שלא בכונה הבא ע"י שינוי הוי תולדה דקרן וכמו שכ' בנימוק"י ריש כיצד וכל משונה הוי תולדה דקרן וגם במשונה דשן ואף שאין כונתו להיזק והלא בריש מכילתין מבואר להדיא דגדר המזיק של קרן הוי כוונתו להזיק ואילו היה כתוב בתורה קרן לא הוי ילפינן מינה לא רגל ולא שן משום דפרכינן מה לקרן שכן כוונתו להזיק וא"כ קשה איך נוכל למילף רגל משונה וכן שן משונה מקרן ליתן להם הדינים של קרן וצ"ל דבאמת אם לא היה כתוב רגל בתורה בודאי דלא הוי ילפינן רגל משונה מקרן אבל השתא כיון דשן ורגל חייבים ילפינן לחיובייהו דשן ורגל משונה מתרוייהו מקרן ושן ורגל אלא דאחרי דילפינן חיובייהו כבר הרי מה שנוגע בהלכותיהן שחלקן תורה מדמינן להו לקרן בשם המזיק שלהם ומשום דדמיין לקרן בהא דהוי משונה ומשו"כ בהלכותיהן יש להם כל הדינים של קרן אבל בעיקר חיובייהו באמת צריך למילף מתרוייהו מקרן ורגל ביחד – ועיי"ש בדבריו דכ' בבעטה והתיזה צרורות לא הוי תולדה דקרן ממש דבעטה בסוף הכלי, דבעיטה בצרורות אינה מכוונת כלל להזיק לא הוי תולדה דקרן ממש ורק מטעם רגל משונה אתינן עליה לדמויי לקרן וכיון שכן כ' דמשו"ה אמרינן דאם יש שינוי לצרורות משלם רק רבע נזק ואף דלהרמב"ם ודאי הוא קרן מ"מ משלם רבע נזק ואפי' דהלכתא דצרורות לא נאמרה כלל בקרן, כיון דקיימינן בצרורות ע"י ביעוט או ע"י שינוי אחר דהשינוי הוא בגוף הצרורות, וא"כ אף דמדמינן לקרן מ"מ בעיקר חיוביהם צריך למילף גם מרגל ולא סגי למילף בקרן לחוד ועיי"ש עוד שהאריך הרבה בביאור דברי הרמב"ם, עכ"פ לדבריו אין מקום למאי דאמרינן אנן דע"י השינוי נעשה קרן ונפקא מתורת צרורות דקרן לגמרי ומשום דאף דמשונה הוא הרי אין כוונתו להזיק וחייב להגיע למה שאומר הוא דנילף מתרוייהו גם מקרן וגם מרגל. אולם לענ"ד נראה עכ"פ לאוקמי דברינו לעיל בהסבר שיטת הרמב"ם אף אי נימא דדין צרורת איכא רק ברגל ולא בקרן ומשום דכשנעשה שינוי הרי דיצא מגדר צרורות דכל חידוש התורה דאין כוחו כגופו ומשתלם מכח זה ח"נ הוא דוקא באורחייהו אבל במשונה לא חידשה תורה דין זה וליכא כלל דינא דצרורות אלא דחוזר דינו להיות קרן רגיל דמכוחו משלם ח"נ ואינו תולדה דרגל ומה שילפינן השתא בדברי ר' אריה לייב דזה לא מקרי כוונתו להזיק ומשו"כ אין זה ממש קרן יש לי להעמיד דבריו ע"פ דברי אהז"ל שכ' להסביר דברי המ"מ על הרמב"ם ובדבריו חילק בין ביעטה הבהמה בכלים לביעטה בארץ דבעטה בכלים הוי כוונתו להזיק שיודעת שמזזקת הכלי ומשו"ה הוי וודאי תולדה דקרן אבל בעיטה בארץ בלא כלים דודאי אין כונתה להזיק דהא אין לה שכל לדעת שילכו הצרורות ויזיקו במקום אחר כלים וא"כ בבעיטה הזאת יתכן דלא דמי לסתם בעיטה בכלים, והנה סבר ר' איסר זלמן דכוונתה להזיק דהוא כקרן ואין כוונתה להזיק דהוי רגל נמדד בשכלה אם יודעת שמעשה שעושה עכשיו עלול להזיק או לא ולכן בכלים שבעטה בהם בגופן היא יודעת שמזקת הכלי ומשום הכי הוי כקרן דזהו כוונה להזיק משא"כ אם בעטה בארץ ולא ממש בגוף הכלי לא ידועת שעלול זה להזיק לכן מקרי אין כוונה להזיק והוא רגל וא"כ י"ל דאף רא"ל מה שאמר דבעטה והתיזה צרורות לא הוי תולדה דקרן כמו בעיטה בגוף הכלי ומשום דהיכא שבעטה גוף הכלי היא מכוונת להזיק והוי כוונתו להזיק כמו נגיחה ממש אבל סתם בעיטה דצרורות שאינה מכוונת כלל להזיק לא הוי תולדה דקרן התכוון בדבריו למה שכ' ר' איסר זלמן דכשבועטת בארץ אין יודעת בשכלה שמזיקה ולכן לא הוי תולדה דקרן – ומעתה דאמרי' הכי נראה לענ"ד דדבריהם אינן מוכרחים כלל דהנה חשבתי ואראה לומר ע"פ מאי דמותר האדם מן הבהמה, ודעת דאית ביה, וברור הדבר שהמושג שכל במובנו האמיתי אינו שייך כלל בבהמה ולעולם דאמרין כונתה להזיק אין הכונה כדפי' ר' איסר זלמן וכדילפי' נמי ברא"ל דיש לה שכל ויודעת שמזיקה את הכלי, ולכן שבועטת בארץ אינה יודעת שעלול זה להזיק ומשמע דאי הוה ידעה יתכן ולא היתה בועטת, זהו אינו, ואוכיח דבר זה ממה דהשור רץ לנגוח כל דבר אדום הנמצא נגד עיניו ולכאו' באותה מידה אם יודע שבנגיחה הזאת הוא מזיק משהו ולכן נוגחו צריך להמנע מכך לאחר פעם או פעמיים שרואה שאין זה מזיקו, וראה זה פלא השור ימשיך לנגוח בזה עד אפיסת כל כוחותיו א"כ מה המניע אותו לזה, אלא ודאי שמה דקרינן ביה בשור כונה להזיק היינו שברגע זה יצרו תוקפו מחמת איזה גירוי חיצוני וכיוצ"ב, כל דבר שגורם לו לצאת משפיותו התמידית ופעם זה בדמות צבע אדום או אדם שמפריעו ועוד כהנה וכהנה רבות האפשרויות המגרות יצריו של שור להזיק, והנה כאשר הולך השור באופן הרגיל ואין שום דבר שמפריעו אינו מזיק ומתנהג כאורחיה אבל כאשר ראינו שעושה השור שבר משונה הרי דיצרו תקפוהו לשנות מנהגו הרגיל וכאשר יצריו תקפוהו אין זה משנה במה פוגע אם בכלי או בארץ כל מה שעושה מקרי כונתו להזיק דאם אין כונתו להזיק לא היה עושה דבר משונה זה, דכונה להזיק אינה שכל שיש לו שרוצה להזיק אדם או כלי מסויים ועד שלא יזיקו לא ירגע, אלא דהכונה להזיק הוא רצון שבא מחמת יצרו שהתגרה ע"י כלי או אדם וכיוצ"ב ולכן כאשר בעטה בארץ אף שלא נגע בגוף הכלי נראה דבכל אופן מקרי כונה להזיק והוא כנגיחה ממש רק שבנגיחה תוקף יצריו באים לידי ביטוי כאן קרוב לשור ובבעיטה בארץ בא לידי ביטוי בכלים המרוחקים ואין הבדל ביניהם כלפי מה דמקרי כונה להזיק ושפיר נוכל לומר דאף בעיטה בארץ הוא קרן ונוכל לחזור לדברנו הראשונים בהסבר הרמב"ם דכאשר הבהמה עשתה שינוי נפקא מדינא דצרורות וקיימא בדינא דקרן שאינו קשור כלל לצרורות דכל הדין דצרורות דכוחו לא כגופו נאמר דוקא באורחיה כרגל אבל בקרן ליכא הלכתא דצרורות ולא אמרינן כוחו כגופו ושינוי הוא והוי קרן ומחמת קרן שבו ישלם ח"נ וזה מה שכ' הרמב"ם דאין זה תולדה דרגל.

ואחר אומרי כל זאת התבוננתי בספיקא דגמ' יט: בעי רב עינא כשכשה באמתה מהו מי אמרינן מידי דהוה אקרן, קרן לאו יצרה קתקיף לה הכא נמי לא שנא או דלמא קרן כוונתו להזיק הא אין כונתו להזיק תיקו, והנה דנעיין ביה תקשי טובא למה שכ' ר' איסר זלמן, ואף לדברינו דפלגינן עליה, דאי נימא כדברי אהז"ל דכונתו להזיק הוא שכל שיש לה ולכן בגוף הכלי יודעת בשכלה שמחזיקתו משא"כ בעטה בארץ ולא מתיחס ר' איסר זלמן למה שיצרו תוקפו ותלה דין דקרן בשכל הבהמה הרי דקשיא ממה שרצתה גמ' לדמות כשכשה באמתה לקרן דבתרווייהו יצרא קתקיף לה ולכאו' לא בזה תליא מילתא דקרן אלא בכונה להזיק, וכונה להזיק היינו יצרא קתקיף לה דא"כ אף בבעטה בארץ היה זה דינא כקרן כמו שבעטה בגוף הכלי, ואי נימא כדלפי' אנן דכל כונה להזיק היינו יצרא קתקיף לה שע"י גירוי שבא מבחוץ תוקפה יצרה וזה מקרי כונה להזיק דלבהמה אין שכל מה מזיקה וכל שכל דאמרי' בה הוא רצון לעשות את אשר יצרה תוקף מחמת גירוי חיצוני וא"כ אינו מה שאמרה גמ' או דלמא קרן כונתו להזיק וזאת אין כונה להזיק, הרי כוונה להזיק הוי יצרא קתקיף לה ומגמ' משמע דהם שני דברים נפרדים. והשתא בעינן למילף האי ספיקא דגמ', וקודם שאסביר מה שנראה לי בזה בעז"ה, אקדים איזה מן הקדמה דהנה יש לשאול מאי דקיי"ל דשן יש הנאה להיזקא וקרן יצרא קתקיף לה צ"ב דלכאו' בכל שן יש סברא דיצרא קתקיף לה ובכל קרן יש הנאה, דהא כאשר בהמה מתחככת בכותל להנאתה גם זה נקרא דיצרה קתקיף לה דהרי היה כאן גירוי הגורם ליצרה לעשות פעולה מסויימת של חיכוך, וכן בקרן בזה שפורקת את כעסה גם  נהנהית דאף זה נקרא הנאה כמו אדם הכועס ופורק את כעסו הרי דלאחר מכן יש לו הנאה מסויימת ע"י מה שנרגע מעט מכעסו [ומשו"ה קורע בחמתו בשבת חייב ולא אמרינן דהוי ככל המקלקלין דפטורין במס' שבת] ומדוע לא מתיחסים להנאתה בזה, אלא דע"כ דבכל מעשה ומעשה יש את הפעולה העיקרית הגוררת ויש תופעות המתלוות לזה שהם שוליות ונגררות, ואנו בוחנים את הדבר לפי כל מעשה ומעשה, והנה כאשר הבהמה הולכת ברחוב ונוגחת אדם הרי דהיה כאן גירוי חיצוני המגרה את הבהמה "לפגוע" באדם ויתכן שהבהמה כשפגעה בו היה לה מזה הנאה מסוימת ע"י שהרגיעה יצריה אבל זאת הפעולה הנגררת, העיקר היה הרצון "לפגוע" והוא מה שהגירוי עשה לה, משא"כ כשהבהמה מתחככת בכותל להנאתה אמנם גם כאן היה גירוי פנימי שגורם ליצריה לפעול לדוחפה לפעולת החיכוך, אבל גירוי זה אינו גורם לה לרצות לפגוע בחפץ או אדם רק שרוצה לספק צורך רגשי שלה שהוא הצורך העיקרי בפעולה זו, ומה שראית כאן פעולה המבטאת דחפים ויצרים שתקפוה זה הנגרר והמשני לעיקר שהוא ההנאה שחפצה לעצמה מפעולה זו ולכן מקרי שן ולא קרן, ואחר שהקדמנו כל זה נראה להבדיל בין בהמה הנוגחת דהמעשה ברור לי עד כמה שבדעתי אני יכול להגיע לרצון הבהמה, שהגירוי החיצוני שהיה כאן גרם לה לרצות "לפגוע" באדם, וכן בבהמה שהתחככה בכותל להנאתה המעשה עצמו מראה שהגירוי היה באופן שרצתה להנות ע"י התחככות זו [בדרך כלל בהמה המתחככת בכותל עושה זאת כי אינה יכולה להתחכך בגופה ע"י עצמה, ומחוייב המציאות הנאתה ע"י הכותל] משא"כ בהמה כשכשה באמתה ושברה כלים לכאו' במעשה הזה אינני בטוח שעשתה כדי לפגוע או כדי להנות וספיקא דגמ' אפש"ל דהוא האם במעשה הזה אנו מתייחסים לגירוי כקרן שהדחף העיקרי היה יצרא קתקיף לה ורצתה לפגוע בכלים ומשו"ה קרן הוא או דלמא קרן כוונתו להזיק הא אין כוונתו להזיק והיינו דמה שעשתה כאן פעולת הכשכוש אני מתייחסים לעיקר ההנאה שבה ולא לפגיעה, ובאמת כונה להזיק היינו יצרא קתקיף לה, כדאמרי' דלא כדברי ר' איסר זלמן רק שבצד הראשון שרצתה הגמ' להדגיש את הגירוי כגורם "לפגוע" נקטה בלשון יצרה קתקיף לה והוא הגורם העיקרי כקרן ובצד השני שרצתה להדגיש את הנאתה כעיקר נקטה בלשון דאין כונתה להזיק והשתא תקשי לדברי ר' איסר זלמן כיצד יסביר ספיקא דגמ' – ואולי לדברינו ספק זה הוי סיעתא כמבואר [ועיין בסוגית שן ורגל ברה"ר אות ג'].

אולם דברינו הנ"ל להסביר דברי הרמב"ם דיתיישבו אף אי נימא דסבר דדינא דצרורות הם דוקא ברגל ולא בקרן וכמו דיליף רא"ל הם רק אליבא דהרב המגיד דהסביר ברמב"ם דאם אין שינוי לרביע נזק פטור ברה"ר וכן אליבא דרש"י על הרי"ף דכל צרורות הם תולדה דרגל ופטור ברה"ר וכך סבר נמי הב"י סי' ש"צ, דעיין שם שהביא הטור דברי הרמב"ם דחייב רביע ואי תפש חצי נזק לא מפקינן מינה וזהו בזמן שדנין קנס אבל האידנא דלא דנין קנס אלא א"כ תפש לעולם גובה החצי, וביארו הב"י דאין שייך לומר דחייב רביע כיון שב"ד לא מגבין שום קנס, והיכא דתפס, ח"נ הוא גובה ולא רק רביע וע"ז מקשה שם ז"ל ואע"ג דהחצי נזק צרורות ממונא הוא את"ל דיש שינוי לצרורות, רביע דידהו הוי כחצי נזק דקרן תמה דאסיקנא בסוף פ"ק דב"ק טו: דהוי קנסא ע"כ.  הרי דמפורש בדבריו כשיטת הרמב"ם וכדיליף ביה המ"מ דאי יש שינוי הוי תולדה דקרן והוי קנסא, ואי אין שינוי הוי תולדה דרגל והוי ממונא, אבל עיין בתוס' רבינו פרץ הכא יט. בבעיא דר' ירמיה מר' זירא היתה מהלכת ברה"ר ובעטה והתיזה והזיקה וכו' וברש"י גרס "ובעטה" ועליה כ' ר"פ ז"ל משום דמשמע ליה דבכי אורחיה לא קבעי דהא פשיטא דפטור ברה"ר כדקאמר לעיל ג: לפוטרו ברה"ר וקשה דא"כ בסמוך כי פריך ממתני' דקתני דרסה על הכלי וכו' צ"ל דמיירי התם ע"י שינוי דבכי אורחיה מאי פריך מהתם דקאמר ברה"ר פטור והיאך אפשר לאוקמי ע"י שינוי והא קתני לה גבי חצר הניזק ועל הראשון משלם נזק שלם, ואי ע"י שינוי נ"ש מי משכחת לה ולא משמע כלל דאתיא כר"ט לכן נראה דל"ג "ובעטה", ומיבעיא ליה בצרורות כי אורחייהו דאי ע"י שינוי פשיטא דחייב דהוו תולדה דקרן ע"כ ומבואר דסבר רבינו פרץ כהראב"ד דצרורות ברה"ר בשינוי חייב דהוי תולדה דקרן וכן מוכח מתוס' ד"ה במקום וכו' עיי"ש ומה דכ' עליה באחרונים, וכן הבאנו לעיל דברי הרא"ש דכ' דמה שהשמיט הרי"ף ספיקי דגמ' דבבבל אין נפקותא דצרורות ע"י ביעוט הוי משונה וקנסא הוא ומבואר דסבר נמי דהוא קנסא ומשום דהוי תולדה דקרן, ודברי הרא"ש האלו הזכירם נמי הב"י בסו"ד וכן כ' הדרישה דלשיטת הרא"ש צרורות בשינוי ודאי הוו תולדה דקרן ועיי"ש שהק' לשיטת הרמב"ם ותי' ז"ל וצ"ל כל שמזקת בבעיטה היא תולדה דקרן ואין שינוי לנזקי רגל כלל לשבור כלי בבעיטת רגלה עאבל כלי הנשבר מצרורות הנתוז בבעיטה זהו יותר אורחיה ודומה לרגל ע"כ, ובטור הביא בשם אביו הרא"ש דבעיא איפשטא והוי אורחיה ותולדה "דרגל" היא, ועיין בהגהות והערות שהביא מגרסאות אחרות דגרסו ותולדה "דקרן" היא והאריך שם עוד בדעתו עיי"ש, וא"כ היוצא מדברינו דהראב"ד, הרא"ש, רבינו פרץ, והתוס', סברי דצרורות דשינוי הוו תולדה דקרן וחייבים ברה"ר ופליגי על רש"י והרמב"ם כדילפי בשיטתיה הרמ"מ והב"י והסמ"ע וכדיליף בפשטות ר' אריה ליב דליכא צרורות בקרן אלא ברגל.

ונראה ליישב נמי מה שהק' לעיל רא"ל דאי נימא דאיכא תולדה דקרן לא יובן מאי דאמ' הגמ' לעיל ג: דצרורות הוי תולדה דרגל דע"ז קאמר רב פפא דיש באבות כיוצא בהן ויש שאין כיוצא בהן, ואי נימא דצרורות הוא נמי תולדה דקרן א"כ מצינו גם בקרן תולדה דלא כיוצא בה ומדוע אמרה גמ' דוקא דתולדה דרגל לאו כיוצא בה, ובזה יש להקדים מה דנראה לי להעיר לצורך הענין דהנה לשון רב פפא צריך ביאור דאי סבר מאי דאמרה הגמ' דברגל מצינו דתולדותיה לאו כיוצא בה וע"ז התכוון בדבריו, למה אמר לשון יש מהן כיוצא "בהן" ויש מהן לאו כיוצא "בהן" דמשמע מלשון זה דרצ"ל דבין האבות נזיקין יש יותר מאב אחד שתולדותיו לא כיוצא בו דזהו פשטות מילותיו דהגם לא פירט לנו למה התכוון בדבריו לפחות היה לו לדייק בלשונו ולא לומר לשון שהוא קצת מטעה, ועל כן י"ל דכאשר חיפשה הגמ' אלו מהאבות דאין תולדותיהן כיוצ"ב אמת הוא שכמו שלא מצאה בקרן ושן וכו' לא מצאה נמי רגל וזה מה שאמרה הא אוקימנא תולדה דרגל כרגל, ררק עכשיו כשתי' הגמ' בחצי נזק צרורות דהלכתא גמיר לה, לא התכוונה דמצינו צרורות דהוו ליה תולדה דרגל דוקא ועליה אמר רב פפא דלאו כיוצא בה, אלא דמצינו צרורות שע"י ניתן לומר גם בקרן וגם ברגל דהוו להו תולדותיהן כיוצא בהן דאחר דהתחדש לנו דין צרורות אין הוא רק ברגל אלא גם בקרן ותשובתה לאו דוקא על רגל אלא על כל אב ששייך להך תולדה דצרורות ובכלל זה נמי קרן, ורק כיון דחידוש זה אמרה בתשובתה על רגל דהוא האופן הפשוט באורחייהו שאלה אמאי קרי ליה תולדה דרגל, אבל באמת כוונתה דאחרי דאית לן דין צרורות הוא אף בקרן וזהו שאמר רב פפא יש מהן כיוצא "בהן" ויש מהן לאו כיוצא "בהן" ולא מוכרח מה שהק' רא"ל ואף לשיטת הראשונים דסברי דאית לה לקרן נמי דינא דצרורות תתיישב הגמ' שפיר, ובאמת הרי"ף דנקט דצרורות הוא דין רק ברגל עיין שכתב "ואסיקנא דכולהו תולדותיהן כיוצא בהן "בר" מתולדה דרגל ומאי ניהו חצי נזק צרורות וכו'".

ה. "צרורות" כי אורחיה – ונחזור לפלוגתא דרש"י ותוס' בגמ' גבי העדאה בהא דאמרה אלא כי קאמר רבי אלעזר נזק שלם כגון דאייעד ובהא קמיפלגי מר סבר יש העדאה לצרורות ומר סבר אין העדאה לצרורות וכו' וכ' רש"י לל"ק אלא בדשני בצרורות ואייעד שלשה זימני בהכי דהדר הוה ליה כאורחיה ואמרי רבנן חצי נזק כשאר צרורות דמועדין מתחילתן ואפ"ה חצי נזק ותו לא האי נמי דשני ואייעד לא חמור ממועד מתחילתו ואין העדאה לצרורות ששינה בהן ומדקתני מגופו אלמא צרורות כי אורחיה נמי מגופו ורבי אלעזר סבר דצרורות כי אורחייהו כרבנן דפליגי אסומכוס ושני ואייעד נפקא מתולדה דרגל ונעשה תולדה דקרן ויש להן העדאה לשלם נ"ש החצי מגופו דצד תמות במקומה עומדת וחצי מן העלייה וכו' ובתוס' יח. ד"ה במועד מתחילתו הק' ז"ל וקשה דהיכי פשיט הא דרבא דלמא צרורות כי אורחיה מעלייה אבל היכא דשני אע"ג דאייעד משלם מגופו דצד תמות במקומה עומדת ע"כ ועיין בהגהות מלא הרועים דכ' לת' דמשמע מלשונו דרש"י שלפי רבנן בגוונא דשני ואייעד הרי הוא מתהפך באמת להיות תולדה דרגל והיינו דעד שנהיה מועד כיון שהוא משונה הוי תולדה דקרן ורק לאחר שהועד הוא חוזר להיות חמור כאורחיה והיינו דמתהפך להיות תולדה דרגל שכך כ' רש"י אליבא דר"א דהוא בגדר קרן, ומשמע מזה דלרבנן הרי הוא כרגל, וא"כ לפ"ז ליכא קו' לתוס' דצד תמות במקומה עומדת דזה שייך רק בקרן ולא ברגל, ולפי דבריו כ' הדב"מ דיוצא בדעת רש"י דלרבנן שינוי צרורות הוי קרן תמה ולאחר שנתעייד הוי רגל, ור"א ס"ל דלעולם נשאר קרן משא"כ תוס' הבינו שאף לרבנן דשני ואייעד נשאר תולדה דרגל [וראה נמי שהביאו מאור שמח נזק"מ ד"ה ונחזור וכו' דאפשר לפרש בלשון רש"י שלפי רבנן לעולם הוי תולדה דרגל בין בתמותו בין לאחר שנתייעד דגם בתמותו לרבנן הוא תולדה דרגל].

ונראה דלפי דברי מלא הרועים, שפיר סברתן לעיל מאי דדחינן הוכחת ר' אריה לייב מספיקא דגמ' בהעדאה מרש"י ותוס' כצד בחקירה הנ"ל דצרורות בתר הלכתא הוי דין חדש שהפקיעתו תורה מדינא ברגל חוץ מלפוטרו ברה"ר וכו' וכ' דבתר ג' זימני לא יכול להיות העדתו יותר ממועד מתחילתו וכיון דמתחילתו העדאה דצרורות ח"נ אף העדאתו במשונה נשארת כדין זה, ואף מתוס' שפי' דהבעיא היתה בצרורות כי אורחייהו, ובאם בכי אורחייהו אין העדאה בצרורות ע"י שינוי בודאי דאין העדאה דע"י העדאה לא הוי טפי מכי אורחיה, וכן עיין שהבאנו לעיל דבריו אף ממה שכ' תוס' לקו' רש"י דמה לי פעם ראשונה ומה לי פעם רביעית וכו' מכל אלו הדברים הוכיח רא"ל דע"כ זהו דוקא אי נימא דהלכתא דצרורות הוא דין חדש מרגל דאז י"ל דכיון דהעדתו היא ח"נ מתחילה אמרינן דלא יהא העדאה לאחר ג' טפי ממועד מתחילתו אבל אם נימא דצרורות הם לא דין חדש אלא עוד פטורא ברגל כפטורא דרשות הרבים הרי דהעדאה דרגל היא נזק שלם וא"כ אף לאחר ג' זימני נימא דישלם נזק שלם דאין זה טפי ממועד מתחליתו, והנה דחינן לעיל דמהיכי תיתי דלאחר ג' זימני נימא דהעדאתו מחזירתו לדין העדאה הראשונה דרגל הרי בהלכתא נאמר דצרורות דהוי אורחייהו הרי הם מועדים המשלמים חצי נזק וא"כ בתר ג' זימני נחזירו להיות כאורחיה דישלם ח"נ ולא יותר מכך, והוא נמי ילפינן השתא בדברי מלא הרועים דתי' מלישנא דרש"י אות קו' התוס' וקסבר דעד שהוא נתייעד הוי תולדה דקרן כיון דהוא משונה ולאחר שהועד הרי דמתהפך להיות רגל מאחר ועכשיו הוי אורחיה, וזהו סברתינו הנ"ל יישב ספיקא דגמ' אף לאידך צד בחקירת רא"ל דצרורות לא הוי דין חדש אלא עוד פטורא ברגל, ובכ"א לאחר ג' זימני אין העדתו יכלה לחייבו טפי מהעדאה דצרורות דדינם ח"נ באורחיה.

ובעצם קו' תוס' דכ' דהיכי פשיט הא דרבא דלמא כי אורחייהו וכו' דצד תמות במקומה עומדת הק' הפנ"י דמה ענין צד תמות לכאן והרי קיימינן הכא אליבא דרבנן דסבירא להו אין העדאה לצרורות וא"כ כולו עדיין תם דליכא העדאה כלל ומהו לשון "צד תמות" במקומה עומדת ועייב"ד שהאריך עוד וכן עיין בדברי חזו"א סי' י"א סקי"ז. והנה בספר דבר משה רצה ליישב את קושית תוס' על רש"י אפי' לשיטתם דסברי כדאמרינן בדברי מלא הרועים דלרבנן שני ואייעד הוי תולדה דקרן, דיש לחקור במאי דאמר רבא בהך צד דאין העדאה לצרורות ואליבא דל"ק ברש"י דאיירי בצרורות משונים, האם לא חל עליה שם מועד ונשאר בתמותו גם כשהורגל בתר ג' זימני או דלמא דלעולם נשתנה השור להיות שור המועד רק דמ"מ גם בנזק שלם – דתשלומי מועד נאמר מהלכתא דצרורות, והנה אי נימא כצד א' בחקירת הדב"מ שפיר הקשו תוס' והיינו משום דאפי' אם מצינו שצרורות משונים שנתייעדו משלמים חצי נזק מגופו מ"מ אין לזה ראיה כלל לצרורות כי אורחייהו די"ל דמה שמשלמין מגופו משום שנשאר קרן תמה וכקושית תוס', אבל אי ניזיל כהך צד בחקירה דאף צרורות שהשתנו חל עלייהו שם קרן מועד ורק דס"ל לרבנן דאף בה נאמר הלכתא דמשלם ח"נ א"כ עדיין לא מיושב למה סברי רבנן דמשלם מגופו הרי מכיון שחל שם דקרן מועדת מן הדין דישלם בה מן העליה ואפי' דנימא דצד תמות במקומה עומדת בכל זאת פעולת הלכה למשה מסיני היתה צריכה לעשות שישאר חייב רביע מגופו ורביע מהעליה ואם ראינו דמשלם את כל הח"נ מגופו ע"כ דחלק מההלכתא היא שישלם את הח"נ מגופו, ומשו"ה אמרינן שכמו שקרן מועדת משלם ח"נ בצרורות הנד נאמר שהוא משלם מגופו, ולפ"ז ה"ה לענין צרורות כי אורחייהו דכשנאמרה הלכתא דמשלם ח"נ נאמרה נמי דמשלם מגופו כמו שמן הדין בצרורות דקרן מועד היה צריך מעתה לשלם מן העליה ובכ"א משלם מגופו דהיא ההלכתא ה"נ בצרורות כי אורחיה נימא הכי, מיהו דחה שם דאף אי נימא כהך צד דהוי ליה צרורות קרן מועד ורק דגם ע"ז חל ההלכתא נמי י"ל דתיזיל שפיר קושית תוס' דאולי דוקא הכא משלם מגופו משום דאחרי שנתייעד נימא דההלכתא מורידה לגמרי את הצד דמועד ומשאירה כל החצי של צד תמות במקומה ולא רביע תמות ורביע מועדות ול"פ ניחא מש"כ תוס' בקו' על רש"י "צד תמות" דאף אי ליכא העדאה הרי אמרינן שבאמת נתייעד רק גם ע"ז חל הלכתא דצרורות ולכן מקשים תוס' דהיות ואף אחר שנתייעד אמרינן צד תמות במקומה עומדת א"כ אולי רק כאן ישלם מגופו דהלכתא משאירה את כל הצד תמות במקומה, ומיושבת קו' הפנ"י לעיל על תוס' ודו"ק.

ו. ספיקא דמקום שא"א להלך אלא"כ מנתזת – בעא מיניה רבי אבא בר מלל מרבי אמי ואמרי לה מרבי חייא בר אבא היתה מהלכת במקום שאי אפשר לה אלא א"כ מנתזת ובעטה והתיזה והזיקה מהו כיון דאי אפשר לה אורחיה הוא או דלמא השתא מיהא מחמת ביעוט קמנתזה צרורות תיקו. ונפק"מ לספיקא דגמ' רצ"ל בתוד"ה במקום דאי מחמת ביעוט הוא וא"ת יש שינוי לצרורות לרביע נזק הא רביע נזק משלם לישנא אחרינא אורחיה הוא וצרורות נינהו ותולדה דרגל אפי' אייעד בביעוט והתיזה הא לא משלם אלא חצי נזק דהא בלאו הכי הואי מנתזה או דלמא מחמת ביעוט אתי ואם הועדה בכך משלם נזק שלם דכיון דמשונה הוא הוי תולדה דקרן – אבל הראשון עיקר ע"כ. ובפירושו על הרי"ף הוסיף טעם דלשון ראשון עיקר "דהא אמרינן לקמן דאפי' מחמת ביעוט הם תולדה דרגל" – והרי דלשיטתיה דרש"י ספיקא במקום מלא צרורות וא"א שלא תהא מנתזת האם הוי צרורות כאורחייהו ומשלמת ח"נ או דהוי צרורות משונים ואי יש שינוי לרביע נזק תשלם רביע, ובלישנא בתרא כ' דבעדאה משלמת נזק שלם דמשום דמשונה הוא הוי קרן ונשארה הגמ' בתיקו.

בביאור פשטות ספיקא דגמ' למדו אח' בכה"ג דהבהמה שינתה והזיקה אבל אף אי לא היתה משנה היה נעשה הנזק, האם חשיב משונה או לא והק' ע"ז דמדוע הסתפקה דוקא בצרורות ולא בכל כלי המונח ברשות הרבים והזיקתו בהמה בשינוי באופן שלולי השינוי נמי היתה מזיקתו בדרך אורחיה אי הוי שינוי או לא.

ונראה פשוט לחלק בין צרורות דנעשו ע"י שינוי דהסתפקה הגמ' שההיזק היה נעשה לולי השינוי ובין סתם כלי ברה"ר שלולי השינוי נמי נעשה ההיזק והוא דכאשר הוי קרן בגופו וקרינן ביה כוונתו להזיק ממש אין זה משנה אם לולי השינוי היה נעשה נמי ההיזק, כיון דהכלי נשבר ע"י קרן הוי שינוי וחייב משא"כ בצרורות דאין זה בגופו ממש דליכא כונה להזיק [ואינו כדאמרינן לעיל באות ד' ודברינו התם הם למ"ד דצרורות נאמר רק ברגל עיי"ש] ושפיר שהסתפקנו אי כל שינוי עושהו קרן או דוקא שינוי שבלעדיו לא היה ההיזק  נעשה בדרך אורחיה.

ומה שכתב רש"י דלשון ראשון עיקר והוסיף טעמו בדבריו על הרי"ף דהא דאמרינן לקמן דאפי' מחמת ביעוט הם תולדה דרגל, י"ל שהתכון לקשר הנך תרי ספיקי דגמ' דמהלכת במקום שאי אפשר לה אלא א"כ מנתזת, וכן ספיקא דהיתה מהלכת ברה"ר ובעטה והתיזה והזיקה, וגרס רש"י בספק בתרא "ובעטה" ולמסקנא אמרינן דהוו [צרורות] תולדה דרגל והיינו לפי גרסתו המסקנא היא בצרורות משונים הוו להו תולדה דרגל ופטורים ברה"ר ולפ"ז כשהלכה במקום שא"א לה להלך אלא א"כ אמאי משלם רביע נזק לשלם חצי נזק כצרורות רגילים דהרי לא מחשבינן להך שינוי דצרורות ונשאר דינו רגל.

ונראה בנידון דשאלה זו להקדים ולחקור מאי דמצינו בתורה דתם משלם חצי נזק אמנם הוא גילוי שגלתה תורה בקרן אבל באמת בכל מועד אית ביה תמות ואפי' בשאר מזיקין או דלמא מה שגילתה תורה דין תמות הוא דוקא גילוי בקרן ומכאן לא נלמד לכל מועד דאית ביה תם, ואבאר דברי, דהנה עיין מה שכתבנו בנידון דשן ורגל ברה"ר לבאר דברי הרי"ף בסברתו דשן ורגל ברה"ר פטורין דאורחייהו הוא ואמרינן דמעיקר מדין כל מה שעושה הבהמה ברה"ר הרי היא באחריות בעלים ואין זה משנה כלל באיזה דרך היא עושה זאת בין אורחיה בין משונה צריך בעליה לקחת בדעתו שכאשר מוציאה לרחוב אחריותה עליו בכל אשר תעשה ועיי"ש רק מה שהסברנו דכשעושה היזק באורחיה זה נותן לבעלים זכות ואפשרות למיטען כלפי בעל פירות שהניח פירותיו ברה"ר ללא רשות ולהפטר מחמת זה אבל אם הניח פירותיו ברשות גם הרי"ף יודה דאין סברת אורחיה פוטרתו וכמו שהארכתי לבאר שם בס"ד בסברא דוכי יאחזנה בזנבה וילך, והשתא נמי כלפי העדאה ותמות דשור, י"ל דמעיקרא דדינא לא הייתי מחלק כלל בדבר ותמיד שהשור שלי שהוא ממוני יעשה כל דבר היזק ברה"ר אף אם הוא לא בדרך רגילותו אחריותו עלי, דאף דבר זה היה צריך לקחת בעליו בדעתו קודם שהוציאו לרה"ר, ומטעם זה כל שור שהזיק מועד הוא ומחוייב נזק שלם [ובאורחיה פטרינן ליה מטעם הנזכר] ורק שבאה התורה וחידשה דאע"פ שממונו הוא ואין לו שום זכות טענה משום דלאו אורחיה הוא בכ"א כיון שההיזק הכא נעשה כולו בצורה משונה חסה רחמנא עליה דאמנם צריך הוא לשמור את שורו שלא יעשה שום היזק אפילו בשינוי אבל מכיון שעד היום לא נגח בכלל יתכן שהבעלים צריכים להתרגל למצב חדש זה ומשו"ה אי הדר ביה תלתא זימני חוזר אליהם אחריות הראשונה וישלמו נ"ש. אבל י"ל דכל זה חידשה תורה בקרן בלבד, ומהיכי תיתי למימר דאם נמצא שינוי ברגל נמי נימא ביה דהוי תם ואח"כ מועד, אדרבא שם מעיקר דינא הרי הוא מועד וצריך הבעלים לשומרו ונמי יש סיבה לומר דאין חידוש התורה איירי באופן זה דנעשה הוא קצת באורחיה ולא לגמרי משונה ויתכן שרק איפה שחידשה תורה דין תמות דוקא שם יש תם ומועד אבל ברגל ובדו' אם נמצא בהם מצב שיקרא רגל ויהיה משונה לא נימא ביה דיאת ליה תמות דמעיקרו הוא מעוד, או דלמא דאחר שחידשה תורה בקרן שאם שינה השור מדרכו לא מחייבינן ליה מיד נזק שלם נילף מהך לכל פעם שנמצא בשאר אבות אפשרות של שינוי דיהיה נמי תמות ומועדות, והנה, אי נימא דדין תם אחר שנאמר בקרן ילפינן לכל אבות שנמצא בהם שינוי יש לחקור עוד האם חיובו של תם הוא חצי מהנזק ומשו"ה משלם חצי נזק או דלמא חיובו של תם הוא דין דמשלם חצי מהמועד שבו, וזה ספיקא דגמ' אי יש שינוי לרביע נזק או אין שינוי לרביע נזק דאי נימא דכל תם הוא תשלום חצי מהנזק א"כ דינו הוא דוקא חצי נזק ולא רביע אבל אם תם הוא חיוב חצי מהמועד א"כ יש שינוי לרביע נזק וישלם רביע דהוא חצי מדינו בצרורות דמשלם ח"נ.

השתא דאתינן להכי אי נימא בצד החקירה הראשונה דאחר שהתחדש לן בקרן דאית ביה דין תמות ה"ה נמי בכל אבות אי איכא בהן שינוי דיהיה להם דין תם, דברי רש"י מש"כ ברי"ף "דהא אמרינן לקמן דאפי' מחמת ביעוט הם תולדה דרגל" ובזה רצה לדחות לישנא בתרא ולאוקמא לדפיקא כלישנא קמא ואקשי' עליה דנדחי נמי פירושא קמא דהרי אם מצינו למסקנת הגמ' דצרורות משונים הוו להו רגל ופטורה ברשות הרבים א"כ מה פי' בלישנא קמא דמשלם רביע נזק לצד בספיקא דיש שינוי לרביע נזק הרי הכא הוי תולדה דרגל דלית ביה שינוי ומשלם ח"נ, זה אינו קושיא משום דנימא דרש"י סבר דיש דין תמות בכל המזיקין ולא רק בקרן וא"כ הרי מצינו הכא בצרורות משונים דהוי שינוי דרגל והוא עצמו מכח השינוי שבו מחייב רק רביע נזק דהרי דין תמות נאמר גם לגבי רגל ולא מדינא דקרן כלל וא"כ יובנו דבריו.

ולפ"ז לכאורה תקשי סברתן דאמרינן לעיל להסביר בשיטת הרמב"ם פ"ב מנזק"מ הל"ה גבי היתה מהלכת ברשות הרבים ובעטה והתיזה צרורות והזיקו ברה"ר דפטור וכ' ואם תפש וכו' שהדבר ספק הוא שמא שינוי הוא ואינו תולדה דרגל שהרי בעטה, ואסברינן דדבריו אזלי שפיר אפי' אי נימא דדין צרורות נאמרו רק ברגל ולא בקרן ופלגינן על ר' איסר זלמן ור' אריה ליב ולפי דברינו אחר שנעשה שינוי נפקע שייכותו מדין רגל ונכנס לגדר קרן ובלי שום קשר לצרורות אלא כיון שעשה שינוי הרי הוא קרן ואינו תולדה דקרן וכדרבי הרמב"ם לפי מאי דאמרינן השתא בדעת רש"י זה אינו דהרי ראינו דיש שינוי נמי ברגל ולא רק בקרן וכך כנראה הבינו ר' איסר זלמן ורא"ל ולכן ישבו באופן אחר, וצ"ב.

אמנם נראה ליישב דבריו ונימא במאי דחקרינן אי דין תמות נאמר דוקא לגבי קרן או ה"ה בשאר הנזיקין, דבאמת הסברא אומרת דהוא נאמר דוקא בקרן וכנ"ל דמעיקר הדין היה לו להיות מועד מפעם ראשונה ורק דחסה עליה רחמנא דכיון דהוא משונה גמור אית בהו תמות ומועדות וזה דוקא איפה שחדשה, אבל בשאר אבות גם אם נמצא בהן שינוי לא יהיה בהם דין תמות כלל דמהיכי תיתי דנחדש בהו דינא נמי הכי ובאמת עיין בסוגית הגמ' טו: דכלבא דאכל אימרי ושונרא דאכלה תרנגולה משונה הוא וכ' בשטמ"ק דחייב ברה"ר כקרן וכן עיין מש"כ גגבי ארי דרס טז: נמי דחייב ברה"ר כקרן וכן בגמ' כ. בקופצת כ' רש"י שקפצה ואכלה על צוארה שאין דרכה בכך ותולדה דקרן וחייבת חצי נזק ומבואר דאף ברה"ר חייבת וכן בסוגיא דמחזררת כא. מבואר דמשלם חצי נזק ברה"ר ומוכח דכאשר שינתה הבהמה הוי תולדה דקרן ואף לחייבו ברשות הרבים והיינו דכל שינוי אינו דין ברגל אלא בקרן, כן עיין מה שפי' המ"מ [הנ"ל] בשיטת הרמב"ם דספיקו של רב אשי אי יש שינוי לרביע וכו' הוא האם צרורות הם תולדה דרגל ואפי' דאית בהו שינוי וחייב בכ"א חצי נזק או דאי הוי שינוי הוא תולדה דקרן וצריך הדין להיות דישלם רבע נזק, ומוכח לשיטת המ"מ דברגל לא נאמר כלל דין משונה לחייבו חצי ממה שאמור לשלם וכל מה שאמרנו משלם חצי משום דהוי תולדה דקרן ולהדיא כסברתינו אנו דדין תמות דע"י השינוי נאמרה דוקא בקרן ולא בשאר הנזיקין ולפ"ז שפיר מאי דאמרינן לעיל ביישוב שיטת הרמב"ם דלא כר' איסר זלמן ורא"ל אלא דנימא דכאשר שינה בצרורות נפקא מתורת צרורות וקם ליה בדין קרן הרגיל דאינו תולדה דרגל.

רק דהשתא הדרא בעיין בדברי רש"י לדוכתא דהרי מה שכ' לדחות ללישנא בתרא ממה שאמרה הגמ' למסקנא דצרורות משונים תולדה דרגל הם ושלפ"ז אף אי איכא שינוי בצרורות לעולם אין העדאה ומשו"ה לא ישלם נזק שלם וא"א לאוקמי הכי ספיקא דהיתה מהלכת במקום שא"א לה להלך אלא אם כן מנתזת וכו' ולפי מאי דאמרינן השתא דדין תמות התחדש דוקא בקרן ולא בשאר המזיקין קשי אנמי לפירושא קמא דרש"י דאמר דאי יש שינוי לרביע משלם רביע נזק ולכאו' לפי מסקנת הגמ' דכל שינוי בצרורות הוו להו תולדה דרגל א"כ צריך לשלם חצי נזק ולא רביע, ואין לומר דישלם רביע משום שינוי של רגל דהרי אמרינן דדין תמות ליכא ברגל אלא בקרן וא"כ מדוע לצד הזה בספיקא דיש שינוי לרביע משלם רביע אחרי שכבר פשטה הגמ' צרורות משונים תולדה דרגל ואמאי דחה רש"י רק את לישנא בתרא בדבריו מאותה סיבה לישנא קמא נמי קשיא, וקושיא זו היא דוקא לשיטתיה דרש"י דמשום פשיטות הסוגיא דחה לישנא בתרא ואוקים לישנא קמא אבל בגמ' פשוט הוא דאחר דנפשט דכל צרורות משונים הם תולדה דרגל ממילא נפשט נמי דאין שינוי לרביע נזק.

אמנם דברי רש"י לא יתיישבו שפיר אף אי נימא דדין תמות נאמר לאו דוקא בקרן אלא גם בשאר המזיקין דנמצא בהן דין שינוי, דלכאו' יש להבין מה ראה רש"י לפרושי להאי תרי לישני והאי הכל תליא בספיקי דגמ' דהא הכא בדברי ר' אבא בר ממל הסתפקה בהלכה במקום שא"א לה להלך אלא אם כן מנתזת אי הוי אורחיה או משונה, וזהו ספיקא, ומעתה אי נימא דהוא משונה דינו יהיה תלוי בספיקי הגמ' לעיל דאי יש העדאה ישלם פעם שלישית נ"ש, ואי אין העדאה ויש שינוי לרביע נזק ישלם רביע ואינו קשור כלל לספק זה של הגמ' ומדוע תלה רש"י ספיקא בהני תרי לישני דאינם אלא הספיקות הקודמים של הגמ'.

ומצאתי אח"כ בס"ד בספר לחם אבירים לר' אברהם בן עזוז ז"ל דתמה אף הוא על דרך הפשוט יותר, לשיטת רש"י מדוע לא קאמר ספיקא אי הוי אורחיה או לא ולא היה צריך לפרט דיניהם אי הוה משונה דהוא בספיקי דגמ' ודבריו כ' נמי לל"ק ול"ב דרש"י וכן לתוס', וז"ל ויש להקשות בין ללשון ראשון של הקונטרס בין ללישנא אחרינא, בין לתוס' שכתבו דאין לפרש דאיירי ברה"ר, למה להם לפרש בהכי לימא דהבעיא היא סתמית, אי אורחיה או לאו אורחיה, ונפקא מינה לכל הדינים הנמשכים מאורחיה ולאו אורחיה בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים ונשאר שם בצ"ע.

איברא דפירושים אחרים נאמרו בספיקא דגמ' בר' אבא בר ממל דהנה הרא"ש כתב דספיקא הוא ברה"ר האם הוי אורחיה ופטור ברשות הרבים או דמחמת ביעוט קמנתזה והוי תולדה דקרן וחייב חצי נזק אי נימא דאין שינוי לצרורות, ובתוס' רבינו פרץ הביא בשם ריב"א דנקט ספיקא דגמ' לסומכוס דמשלם נזק שלם בצרורות ומיבעיא ליה אי הוי אורחיה ומשלם נזק שלם או דמשונה ומשלם חצי נזק.

דהכי והכי ראיתי להתוספות תלמיד ר"ת ורבינו אלעזר המובא בספר שיטת הקדמונים דכ' בספיקא דגמ' ז"ל או דלמא השתא מיהא מחמת ביעוט קא מנתזה, שתי הלישנות בקונטרס משמע מינייהו שכך היתה הגירסא בספרים היתה מהלכת בחצר הניזק, וכן הוה משמע מהא דקאמר בתר הכי מהלכת ברשות הרבים מכלל דעד השתא לא איירי ברשות הרבים וגם משמע דאכתי לא ידעי דצרורות ברה"ר פטירי דבתר הכי הוא דפשטי לה, מיהו לפי הספרים דלא גרסינן בהו "חצר הניזק" מצינן לפרושי שפיר דמהלכת ברשות הרבים קא מיבעיא ליה, והכי פירושא כיון דאי אפשר אלא אם כן מנתזת אורחיה הוא, והוו צרורות דרגל ברשות הבנים ופטירי או דלמא השתא מיהא מחמת ביעוט קא מנתזא והוי קרן ברשות הרבים וחייב חצי נזק ולר' אבא בר ממל פשיטא ליה דצרורות ברשות הרבים פטירי אע"ג דלר' ירמיה מיבעיא ליה בסמוך, מיהו לכולהו פירושי לא גרסינן "או דלמא השתא מיהא מחמת ביעוט קא מינתזא וצרורות נינהו", אלא מחמת ביעוט קמינתזא ותו לא מידי ע"כ, ודבריו האחרונים מכוונים למה שכתב רב אלפס דגרסתו היא "כיון דאי אפשר לא אורחה הוא או דלמא השתא מיהא מחמת ביעוט מנתזא וצרורות נינהו" והיינו דבעיין אם משלם הזק שלם או ח"נ כצרורות והקשו באחרונים דמאיזה טעם יהיה לזה דין רגל ממש שישלם נזק שלם ועיי"ש בהגהות הב"ח שהגיה בדברי הרי"ף וכ' "קמנתזה צרורות".

ובר"ח עיין דכ' בספיקא דגמ' "מהו כיון דלא אפשר לסגויי אלא א"כ מנתזת אורחה הוא ורגל ברשות הניזק נזק שלם משלם או דלמא השתא מיהת מחמת ביעוט ניתזן וצרורות נינהו" ופירש בצד דהוא אורחיה, דהוי רגל ומשלם נזק שלם ולא חשיב צרורות והיינו דבצד השני רק כיון שהוי מחמת ביעוט יש צד דיחשב צרורות ותמה ע"ז המגיה דהרי כל צרורות הוי ג"כ אורחיה ומ"מ הלל"ד דאינו אלא חצי נזק [וכ' דנראה לו דאף הרי"ף סבר כר"ח ודברי ר"ח] צריכים ביאור.

ז. בתר מעיקרא או בתר תבר מנא אזלינן – יז: בעי רבא דרסה על כלי ולא שברתו ונתגלגל למקום אחר ונשבר מהו בתר מעיקרא אזלינן וגופיה היא או דלמא בתר תבר מנא אזלינן וצרורות נינהו, תפשוט ליה מדרבה דאמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל פטור דאמרינן ליה מנא תבירא תבר, לרבה פשיטא, לרבא מיבעיא ליה וכו' ת"ש תרנגולין שהיו מחטטין בחבל דלי ונפסק החבל ונשבר הדלי משלמין נזק שלם שמע מינה בתר מעיקרא אזלינן וכו' אבל רב ביבי בר אביי דקאזיל מיניה מיניה וכו' ופירש"י דקא אזיל דלי מיניה מיניה דתרנגול ולא נשבר ע"י גלגול למקום אחר אלא הוא דוחפו כל שעה ובשעה שבירה נמי.

וברמב"ם פ"ב מנזק"מ הלי"ד הביאו לרב ביבי אליבא דהלכתא דכ' היו מחטטין בחבל דלי ונפסק החבל ונשבר הדלי משלמין נזק שלם והא שנתגלגל הדלי מחמתן עד שנפל ונשבר, ובהל' חובל ומזיק פ"ז הלי"ב הביא להלכה דינא דרבה דכ' הזורק כלי מראש הגג לארץ ולא היה תתיו כלים וקדם אחר ושברו במקל כשהוא באויר קודם שיגיע לארץ הרי זה האחר פטור שלא שבר אלא כלי שסופו להשבר מיד בודאי ונמצא כשובר כלי שבור ואין זה כגורם וכן כל כיוצא בזה פטור, וכך דייק בדבריו הרב המגיד דזה מימרא פסוקה בפ' כיצד בדף כו: והיינו דהביאה שם הגמ' דברי רבה דמנא תבירא תבר.

והביאו הרי"ף נמי לרב ביבי אליבא דהלכתא דכ' תרנגולין שהיו מחטטין בחבל דלי ונפסק החבל ונשבר הדלי משלמין נזק שלם והוא דקא אזיל מיניה ומיניה, ובסוף פרקין עיין דהביא דברי רבה אליבא דהלכתא דזרק כלי מראש גגו ובא אחר ושיברו במקל פטור מ"ט דא"ל מנא תבירא תבר ופליג עליה התם בעה"מ וכתב דלדינא דיינינן לה כדין ממון המוטל בספק וחולקין דזהו פשרה בין מה שנשאר הבעיא בגמ' אליבא דרבא ולא איפשטא למה דפשיטא ליה לרבה וכדפסק ר' אלפס להלכתא, ותמה על הרי"ף דמצד אחד פסק כרב ביבי בתרנגולין ששהיו מחטטין בחבל דלי דמשלמין נזק שלם ובקא אזיל מיניה מיניה והיינו דבתר מנא אזלינן והכא פסק לה כרבה דבתר מעיקרא אזלינן וקשיין אהדדי, וקושיא זו נקשה נמי לשיט הרמב"ם דבפ"ב מנזק"מ הלי"ד פסק כרב ביבי דבתר תבר מנא אזלינן ואילו בהל' חובל ומזיק פסק כרבה דבתר מעיקרא אזלינן.

ועל קו' בעל המאור לר' אלפס תי' הראב"ד הביאו הרא"ש בפירקין סי' א' ז"ל אפשר שסובר הרב מה שתי' רב ביבי בר אביי דקאזיל מיניה לא מוקי לה במאוסי בלישה אלא אפי' בלא מאוסי בלישא על שבירת כלי משלם נזק שלם כדאזיל מיניה שרוצה לשתות מן הכלי ואע"ג דלגבי חבל משונה הוא ומשלם חצי נזק לגבי שבירת הכלי מיהא אורחיה הוא ומשלם נזק שלם, והשתא ודאי אי לא אזיל מיניה אע"ג דבתר מעיקרא אזלינן לא הוה משלם נזק שלם שהרי על ידי חטיטת החבל נשבר ומשונה הוא אי נמי כיון דאזיל מיניה והוא רוצה לשתות מן הדלי אפילו על החבל נמי משלם נזק שלם שהרי כונתו לשתות מים מן הדלי ורוצה להפסיק החבל כדי שיפיל הדלי וישתה מן המים שבו הלכך כיון דאורחיה למישתי מן הכלי אורחיה נמי למיחטט בחבל וכו' [ועיין מה שכ' שם בתפארת שמואל אות א' לפי א' דהראב"ד דבגמ' איירי לרי"ף כתוס' בחבל גרוע, וזה קצת דוחק בדברי ר' אלפס שקיצר ולא כתב כל זה עייב"ד] וכ' ר' איסר זלמן דהמ"מ נשמר מקו' בעה"מ להרי"ף דקשיא נמי להרמב"ם ולכן קסבר בדברי הרמב"ם דמה שאמר והוא שנתגלגל הדלי הכונה שנגעו בגוף הדלי וזה תי' הרשב"א שכ' לת' את הרי"ף ולא גרס בלשונו מיניה מיניה אלא מינה והיינו שנגעו בגוף הכלי ואם לא גם אי נימא בתר מעיקרא כמימרא דרבה וכדפסקי הרמב"ם והרי"ף להלכתא, הכא הוי צרורות, ולפ"ז בדברי הגמ' ברב ביבי אמרה דאף אי בתר מעיקרא אזלינן כיון שאינו נוגע בגוף הכלי רק בחלב הוי צרורות וע"ז מתרצת דקאזיל מיניה [דמשמטינן חד מיניה] והיינו דממשיך לדחוף גוף הכלי גם אחר שניתן מהחבל והוי גופו ולא צרורות.

ח. גידרייהו דצרורות – ועיין בתוד"ה זרק כלי מראש הגג יז: דכ' נראה דאם זרק אבן או חץ על הכלי ובא אחר וקדם ושברו דפשיטא דחייב ולא שייך כאן מנא תבירא תבר דאי אזלינן נמי הכא בתר מעיקרא לא משכחת בצרורות ח"נ וסברא פשוטא היא לחלק בין זורק אבל לזורק כלי עצמו, וביאור דבריו דבזורק חץ אין נעשה מעשה בגוף הכלי משא"כ בזורק כלי מעשה השבירה נעשה בגוף הכלי ולכן חשיב שבור וא"כ סבר תוס' דאם אזלינן בחץ בתר מעיקרא ה"ה בצרורות לא נשבר ע"י כוחו משום דהרי נשבר מיד דבתר מעיקרא אזלינן וזה חשיב גופו דבשעת שבירתו לא צריך שיגע בגוף הכלי ולכן לא נקרא צרורות "דלא נשבר ע"י כוחו" אלא ע"י גופו ובקצות סי' ש"צ סק"א האריך במש"כ תוס' והרא"ש, עיי"ש שדחה ראיית תוס' מצרורות ואפי' אי נימא בצרורות בתר מעיקרא ונחשב כלי שבור בזריקת החץ בכ"א חשיב כוחו ולא גופו משום שהכלי לא נשבר ע"י נגיעה בו אלא מרחוק ומשו"ה חשיב צרורות דמשלם ח"נ, וא"כ לדברי הקצות כיון "שלא נגע בגוף הכלי" בשעת השבירה חשיב צרורות ולא כתוס' דסבר דזה דאינו נוגע בגוף הכלי אינו עושהו צרורות, דצרורות הוא כוחו וכיון דזה לא כוחו לא חשיב צרורות, והשתא כ' אח' דמה שתי' הרשב"א על הרי"ף והביאו המ"מ ליישב נמי את הרמב"ם סבר כקצוה"ח דצריך נגיעה בגוף הכלי ומשו"ה כשנגע בחבל ולא בכלי אפי' דנימא בתר מעיקרא אזלינן חשיב צרורות דהרי סברו דגדר צרורות לא כתוס' אלא כל שלא נגע בגוף הכלי, ועיין באזה"ל דהק' דתי' האלו שתי' אינם מישבים דברי הרמב"ם שכ' והוא שנתגלגל הדלי מחמתם עד שנפל ונשבר ומלשון זה משמע שגלגלו עד שנפל ונשבר ולא רק שנגעו בגוף הכלי, ועיי"ש עוד שהאריך לבאר  דברי הרמב"ן במלחמות ועוד.

ודאתינן להכי עיין באח' [חמד"ד] שכ' ליישב מה שהק' לעיל המגיה בדברי הר"ח דמפרש ספיקא דגמ' בהיתה מהלכת במקום שאי אפשר לה אלא א"כ מנתזת ובעטה והתיזה מהו האם הוי אורחיה ומטעם רגל ישלם נזק שלם או דמחמת ביעוט דמשונה יהיה דינא דצרורות וע"ז הקשה והא כל צרורות ג"כ הוי אורחיה ומ"מ הלל"מ דאינו אלא חצי נזק, והשתא נימא דלר"ח הטעם בצרורות מה שמשלם חצי נזק לא רק מחמת זה דהוה כוחו דהרי בכל מקום אמרינן כוחו כגופו אלא טעמא דהלכה למשה מסיני אמרה דבצרורות כיון דאין זה אורחיה כ"כ כרגל אע"ג דלא הוי שינוי אבל כיון דאינו מצוי כמו רגל משלם חצי נזק וספיקא דגמ' הכא בהלכה במקום שא"א להלך א"כ מנתזת הוא האם באופן זה נחשב היזיקו מצוי כמו רגל וצריך לשלם הזק שלם או מכיון דעשתה שינוי ע"י בעיטה חוזר דינו להיות צרורות.

ט. "צרורות" ספיקי דגמ' מאי דפשטינן – עיין ברי"ף ג: בהא דלרב פפא פשיטא ליה ולרבא מיבעיא, דפסק בשיטת רב פפא דחצי נזק צרורות מעלייה משלם ופטור ברה"ר דהוי תולדה דרגל דכ' שם ואסיקנא דכולהו תולדותיהן כיוצא בהן בר מתולדה דרגל ומאי ניהו חצי נזק צרורות דהלכתא גמירי לה דלא משלם אלא חצי נזק ואמאי קרי ליה תולדה דרגל דמשלם מן העליה ולפוטרה ברה"ר.

ובמאירי גבי תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו וכו' כ' ז"ל וחכמי הדורות שלפנינו פרשו בכל אלו שאם אין שם אוכלין שאין משלמין אלא רביע נזק ואם תפש הרביע האחר שאין מוציאין מידו וכל זה מפני שנסתפק להם אם יש שינוי בצרורות אם לאו, ואין דבריהם נראין לי שהרי כל אותן השאלות כולן סובבות אם הצרורות מתולדת קרן או מתולדת רגל ומאחר שנתברר שתולדת רגל הן אין לנו בהן לא העדאה ולא שינוי ע"כ. ודבריו מכוונים למה שכ' מקודם גבי ספיקי דגמ' ז"ל צרורות ביארנו שהם תולדה של רגל לשלם מן העליה וליפטר ברשות הרבים מעתה אין בהם העדאה דאע"פ שהתיזה כמה פעמים אינה אלא בחצי נזק שאין העדאה אלא במכוין להזיק והוא הקרן ותולדותיו, וכן אם התיזה צרור על ידי שינוי אין אומרים שהשני ישנה את הדין מחצי נזק לרביע נזק כדין שנויין שמביאין דין נזק שלם לחצי נזק אלא שבכל שהן צרורות כדרכם משלמין חצי נזק מתורת צרורות מן העליה ובחצר הניזק וכל שיש בהם שינוי משלמין חצי נזק מדין קרן מגופו ואף ברשות הרבים וגדולי המחברים נראה שנסתפקו בספק זה אם יש שינוי ואם לאו, ומעמידין את התשלומין ברביע נזק ואם תפש הרביע האחר שאין מוציאין מידו ואין דבריהם נראין ע"כ.

מעתה מבואר מה דהשמיט הרי"ף איבעיא דיש שינוי לצרורות לרביע נזק ובעיא דהעדאה לצרורות דע"ז הק' [ע' ברא"ש המובא לעיל] דהרי נפק"מ להיכא דתפס חצי נזק בצרורות משונים אי נמי תפס נזק שלם בהעדאה לצרורות דאין מוציאין מידו, והשתא שפיר דהרי לעיל ג: דפסק כרב פפא דחצי נזק צרורות מעלייה משלם ופטור ברה"ר דהוי רגל פשיטא דאין שינוי ואין העדאה וספיקא דגמ' הוא האם צרורות הוו תולדה דרגל או דקרן אבל להלכתא דהוי תולדה דרגל בודאי דאין שינוי ואין העדאה – ועיין מה שהק' וכ' אחרונים בדברי המאירי הנזכרים, ולפ"ז יישבו נמי שיטת הרמב"ם הנ"ל דהשמיט בעיא דהעדאה, כן עיין ביש"ש סי' ד' שביאר על דרך זו ספיקי דגמ' ושיטות הראשונים.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
השארת תגובה

error:
גלילה לראש העמוד