גדר החיוב באש

מאת <b> הרב  שלום אביחי כהן</b>

מאת הרב שלום אביחי כהן

במדור זה מתפרסמים חלק מכתבים על התורה, בהלכה, ובש"ס, שחלקם יצאו לדפוס בחיבורים "מילי דנזיקין", "נתיבי שלום" ועוד

ביאור פלוגתייהו דהראשונים ואח' בפלוגתת ר"ל ור"י אי אשו משום חציו או משום ממונו

תרשים זרימה

א. דינא דגמל טעון פשתן – ביאור מח' הטור הל' נזק"מ סי' תי"ח סק"ז. והרמב"ם פי"ד מהל' נזק"מ הלי"ג. מה דהוק' לשיטת הרמב"ם מסוגיא דף כג. בדין דכלו ליה חציו.

ב. גדר החיוב למ"ד אשו משום חציו – מח' תוס' והרא"ש. ומסוגיא דכלו ליה חציו הנ"ל קשיא ליה לתוס' דמשמעות דבריו סבר דחיובו באשו משום חציו הוא על הפשיעה.

ג.  גדר החיוב למ"ד אשו משום ממונו – מח' רש"י ותוס' אי מחייב בגחלת שאינה שלו אליבא דר"ל דסבר אשו משום ממונו ובמהלך הסוגיא אזלא שיטת רש"י טובא. אלא דהק' עליה ראשונים. עיין מה שתי' האח' ולפ"ז י"ל את הקו' הנ"ל מסוגיא דכלו ליה חציו.

ד. במה הצד משור ובור לשאר נזיקין – מתוס' ה: הוכיחו אח' דסבר דחיובו בחציו הוא ההבערה בידים ולא הפשיעה ודחקו הכא בלשונו. ולשיטתם לא פליג על הרא"ש. ונ' לדחות ההוכחה לדבריהם ודאתינן להכי הדרא פלוגתייהו דתוס' והרא"ש לדוכתא כנ"ל.

ה. דינא דאסו"מ שהניחן בראש גגו – נח' הרא' בדין אבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו אי מחייב נמי בדיני נפשות ע' תוס' בסנהדרין עז. וברמב"ם פ"ג מהל' רוצח הלי"ב והכא בנזק"מ הלט"ו. ובביאור מח' כ' הגר"ח דסברת הרמב"ם באבנו סו"מ הוא משום ממונו.

ו. פטורא דטמון באש – הנ' בשיטת הרמב"ם באופן אחר ממה שפי' הגר"ח וע' ה שכ' הגר"א ליישב קו' המ"מ על הרמב"ם הכא בנזק"ם הלט"ו. ובביאורו  נ' דתרי גווני חציו איכא. ולפ"ז תתיישב שיטת הרמב"ם דפליג על תוס' באופן אחר ונימא דסבר הר"מ באבנו סו"מ יובו נמי משום חציו. וע"ד זה י"ל פלוגתא דהרמב"ם והראב"ד בהל"י. כמו"כ יש לת' התם קו' המ"מ על הרמב"ם ויתבאר נמי דעת רש"י ותוס' הכא כג.

ז. תרי גווני חציו איכא – יסוד הנ"ל הואבא בחי' הר"ן דפליג על תוס' בסנהדרין ונ' דסבר כהרמב"ם. שיטת הרמב"ם הכא יתיישב שפיר עם מה דסבר לעיל דחיובו בחציו הוא פשיעתו. ובשיטת תוס' ק"ק. ולאחרונים דדחקו בלשונו יתישב שפיר. וע' בתי' הנמוק"י בסוגיין על הקו' מנר של שבת ומשמע דסבר נמי כהרמב"ם.

ח. כלו ליה חציו – בשיטת הגר"א למדו מקצת אח' [מוהרי"ש ובבברכ"ש] דחזרה בה סוגיא אף מעיקר דינא דכלו ליה חציו וסברי דאף בכלו ליה חיובו משום דזהו גזה"כ ולפ"ז הק' מהרמב"ם בהל"ד והנראה ליישב. ובאופן אחר יש להקשות מהרמב"ם לשיטת הגר"א וצ"ע. ובסיכום הדברים נ' הסבר זה בדעת הגר"א תמוה מאוד ומוכח מפי' בשו"ע כדילפי' אנן בגר"א דחזרה בה גמ' מהאוקימתא ולא מדין דכלו ליה חציו.

 

א. דינא דגמל טעון פשתן – הרמב"ם פי"ד מהל' נזקי ממון הלי"ג כתב גמל שהוא טעון פשתן ועובר ברה"ר ונכנס פשתנו לתוך החנות ודלקה בנרו של חנוני והדליק את כל הבירה בעל גמל חייב מפני שהרבה במשוי בין שעמדה הבהמה בין שלא עמדה, הניח החנוני נרו מבחוץ החנוני חייב אף בדמי פשתן מפני שהניח נרו מבחוץ ואפי' נר חנוכה היה לו לישב ולשמור ע"כ, ומקורו ממתני' פרק הכונס [בב"ק סב:].

ובגמ' ב"ק כב. ת"ש גמל טעון פשתן ועבר ברה"ר נכנסה פשתנו לתוך החנות ודלקו בנרו של חנוני והדליק את הבירה בעל גמל חייב וכו' ואוקמה גמ' בשעמדה להטיל מימיה וסכסכה עיי"ש והוא קושיא לדברי הרמב"ם שכ' דינו בין שעמדה הבהמה בין שלא עמדה.

ועליה כ' המ"מ ומה שכ' בין שעמדה וכו' הוא מתבאר בפרק כיצד וכו' והיינו דשאלה גמ' בשלמא למ"ד אשו משום חציו חציו דגמל הוא ולכן אמרינן דחייב אלא למ"ד משום ממונו האי אש לאו ממונא דבעל גמל הוא, ותי' אמר לך ריש לקיש הכא במאי עסקינן מסכסכת כל הבירה כולה וכו' וא"כ לא אוקים במסכסכת ועמדה אלא לר"ל אבל לר' יוחנן חייב בלא מסכסכת ועמדה משום חציו דגמל. ויש מפרשים כמובא במ"מ שם שמה שאמרו בעל הגמל חייב פי' על מקום השלהבת הראשון נזק שלם ועל שאר הבירה חצי נזק דומה לכלב שנטל חררה והלך לגדיש שכ' הרמב"ם בפ"ב הלי"ז דאם הניחה בגדיש ואכל את החלה והדליק את הגדיש על החלה ועל מקום החררה משלם נזק שלם ועל שאר הגדיש חצי נזק וכו' אבל אם היתה מסכסכת כל הבירה חייב על כל הבירה נ"ש [ופי' מסכסכת שהדליק כל הבירה בבת אחת ואז תהיה כולה כמקום שלהבת הראשון].

ובאבן האזל כ' דדברי י"מ המובאים במ"מ תמוהים דאי סבר הכי אינו מובן דהא כתב והדליק את כל הבירה בעל גמל חייב ומשמע שחייב נ"ש על כל הבירה דאל"כ היה לו לפרש כמו שפי' בכלב שנטל חררה, ובכ,א קשה לדברי המ"מ בכללם דהא מוכח דחיובא הוא משום חציו דגמל דהוי צרורות חוץ ממקום גחלת וא"כ היה לו לפרש דהא גם לר' יוחנן איכא חילוק בלא מסכסכת דחציו דגמל הוא איכא רק דין צרורות על כל הבירה ומשלם חצי נזק אבל מסכסכת וכולה מקום גחלת איכא נזק שלם על כל הבירה.

קושיא זו הק' האח' בגמ' גופא דאמאי הק' רק אליבא דר"ל הא אף לר"י נמי תקשי דלמה נקט חייב על כל הבירה דמשמע נזק שלם הא אפי' אי נימא אשו משום חציו מתחייב רק על מקום גחלת נ"ש ועל כל הבירה ח"נ וכשמסכסכת הוי כמקום גחלת וכולה בירה נ"ש, וא"ל דסוגיא אליבא דר"י קאי בלא מסכסכת ומאי דקתני חייב בעל הגמל היינו ח"נ דבסיפא אמרינן דחנוני חייב נזק שלם דהוי אשו דאדם וליכא באדם דין צררות כמו שכ' רש"י לעיל ע"כ שגם ברישא שכ' חייב היינו נזק שלם וא"כ תקשי נמי לר"י.

והנה בטור הל' נזק"מ סי' תי"ח סק"ז כ' גמל שהיה טעון פשתן ועבר ברה"ר ונכנס פשתנו לתוך חנות של חנוני ודלקה בנרו של חנוני ודלקה כל הבירה בעל הגמל חייב שפשע במה שהרבה במשאוי עד שנכנס בתוך החנות ואם הגמל הולך ומסכסך האש בכל הבירה חייב בכולה נזק שלם ואם לא סכסך בכל הבירה אלא הדליק במקום אחד ומשם נתפשט בכולה חייב על מקום שהדליק נזק שלם ועל השאר ח"נ, הרי דבדבריו לא סתם כהרמב"ם אלא פירט וחי' בין סכסכה ללא סכסכה דמשלמת בה ח"נ.

ובפלוגתייהו יש להבין תחילה מש"כ בפנ"י דאמאי נח' ר"י ור"ל, והוא משום דכל הנזיקין הרי הם מחוברים דבר המזיק לדבר הניזק וההיזק נעשה כאחד משא"כ באש הרי הוא מדליק גחלת והגחלת מבעיה דבר אחר עד שמזיק וא"כ אין גוף המזיק מחובר לדבר הניזק לכן סבר ר"י דהוא כחץ שאף בחץ הרי יורהו במקום אחד ומזיק במקום אחר ובכ"א חשבינן כאילו נעשה מכח הראשון ואף בגחלת חשבינן ליה כחץ וכל מה שהולך ומבעיר הרי זה נחשב לכח ראשון שהולך ומזיק ור"ל פליג עליה וסבר דיש הבדל דחץ כל המ שהולך זהו הכל מכוחו ממש אבל גחלת רק מקום גחלת מקרי כוחו ממש מכאן ואילך הוי ליה כלו ליה חציו ואין לחייבו אלא משום ממונו, שכיון שלא שמר על ממונו חייב. ולפ"ז מאי דאמרינן לעיל בכלב שנטל גחלת והדליק גדיש סבר ר"י דעל גדיש הוי ליה צרורות זהו דוקא התם התם שהכלב לקח גחלת שאינה של בעל הכלב וא"א לחייבו משום חציו של בעל הכלב אלא הוי חציו דכלב והוי צרורות כמו שכלב זורק חץ דנזק שעושה בהמה שלא במחובר לה מקרי צרורות והכא במקום הגחלת מחייב נ"ש כיון דאנח אנוחי והוי כמחובר אבל ממקום גחלת ואילך הוי צרורות שהרי אין דבר הניזק מחובר לה והביא הפנ"י את הרא"ש בסוגיא דדליל [ק' דלא מצינו דנח' על תוס' שכ' דשור שהדליק אש אינו חשוב חציו דאדם] דכ' דהא דצרורות חייב חצי נזק היינו בהפקר אבל אם התיזה ממון בעלים משלם נ"ש דצרורות אורחא הוא כאבנו סכינו ומשאו שהניחו בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו, ולפ"ז י"ל דדוקא בכלב שלוקח גחלת שאינה של בעלים הרי זה כזורק דבר של הפקר ומקרי צרורות דמשלם ח"נ אבל בגמל וטעון פשתן כשהרבה בעל הגמל פשתן על הגמל באופן שתוכל להזיק מעתה נופלת עת הבעלים שמירת הגמל עם הפשתן וא"כ שנכנס הגמל והכניס עמו את הפשתן והפשתן הודלק, גוף הפשתן נעשה חץ של בעל הגמל וכאשר הזיק אח"כ והדליק את כל הבירה הרי זה כחמור שהזיק במשאוי דמשלם נ"ש שהרי הצרורות ג"כ הם של בעליו ושמירת שניהם מוטלת על בעל הגמל והם כגוף אחד דהוי נחשב שהזיקה בגופה ממש ואתי שפיר לר"י אף בלא מסכסכת מחוייב נזק שלם אבל לר"ל שמקשה שפיר דהרי לדבריו לא מחייבינן ליה משום חציו אלא במקום גחלת ומכאן ואילך כלו ליה חציו ואין ההיזק נחשב שנעשה בפעם אחת מכוחו, דהא כאן כבר אינו כוחו וכל מה שנשאר לחייבו זה רק משום ממונו שכיון שכל ההיזק הוא מכח הגחלת שהיא ממונו ולא שמרה חייב וע"ז הק' האי אש לאו ממון דבעל גחלת אלא דחנוני, והרי לפי דברינו הרמב"ם שנקט דחייב בעל הגמל נ"ש סבר נמי הכי דכיון דפשתן של בעל הגמל נעשה גחלת איכא אשו משום חציו דבעל הגמל כיון דלא שמר בעלים גחלתו, ועל חידוש זה כ' הפנ"י דאטו משום דנעשה גחלת ע"י הגמל נקל עליו וניתן לו רק דין צרורות וזהו דפליג עליה הטור והיינו דלר"י איירי גמ' ודקא במסכסכת דחייב נזק שלם דהוא כמקום גחלת אבל בלא מסכסכת הו"ל צרורות דמשלם ח"נ והוא לא כרא"ש שהבאנו לעיל ובשיטת הרמב"ם, וראיה לזה דזהו שיטת הרמב"ם הביא באבהא"ל דמזה שכ' הרמב"ם דין גמל טעון פשתן בדיני אש ואילו דין כלב שנטל חררה בפ"ב בדיני היזק בהמה הרי דמבואר להדיא דסובר דחיובא דגמל הוא מדין אש שפשע כשהרבה עליו משאוי והפשתן מקרי אש דבעל הגמל, אמנם פקפק שם בזה מסוגית הגמ' דכ' דחיובא הוא משום דהוי חציו דגמל עיי"ש שהאריך בדבריו ובשיטת הרמב"ם. ועכ"פ המבואר מדברי הרמב"ם דסבר דאף דהכא הדליק הגמל ועל חציו דגמל חייב רק חצי נזק מדין צרורות אפ"ה כיון דפשתן ממון הבעלים החייב שמירה דינו כחציו משום שפשע בשמירה, וכנראה דסבר דחיוב חציו הוא על פשיעה בלבד, והנה לשיטתיה יש להקשות מסוגיא כג. דנפלה דליקה לאותה חצר ונפלה גדר שלא מחמת דליקה והלכה והדליקה והזיקה בחצר אחרת דהתם כלו ליה חציו משום כך אין לחייבו אלא משום ממונו דהיה לו לגודרה ולא גדרה ואי נימא כהרמב"ם דחיוב חציו הוא על פשיטה לבד, התם שלא גדרה הוי פשיעה וא"כ ה"נ דליהוי חיובא אף למ"ד אשו משום חציו, וצ"ב.

ב. גדר החיוב למ"ד אשו משום חציו – אתמר ר' יוחנן אמר אשו משום חציו וריש לקיש אמר אשו משום ממונו, וריש לקיש טעמא מאי לא אמר כר' יוחנן, אמר לך חציו מכוחו קאזלי האי לאו מכוחו קאזיל ור"י מ"ט לא אמר כריש לקיש אמר לך ממונא אית ביה ממשא הא לית ביה ממשא.

עיין תלמיד רבינו פרץ והובא נמי בשטמ"ק דיש לתמוה קצת דכמו שכ' בפסוק כי יקח וכי יכרה ה"נ נאמר כי תצא אש והרי היזקא דאש הוא כשאר נזיקין ומדוע הוצרך לומר טעם באשו יותר מבשאר נזיקין והרי הוא בקרא נמי כאשר נזיקין ותי' דפעמים שאין האש מזיקה אלא ע"י הרוח שמוליכתה ובלעדיה לא תזיק וא"כ אינו מעשה אדם אלא מעשה הרוח ולכן הוצרך ר"י לתת טעם משום חציו דכיון שהדליק במקום שרוח מצויה יכולה להוליכו הרי שפשע בהדלקתם כמו בחץ שאדם זורק למרחוק ור"ל סבר דלא דמי וכדאמרינן לעיל דאינו מכוחו כמו בחץ ולכן סבר דהוי משום ממונו דבעי שמירה והוא חייב כיון שלא שמר. ולמ"ד דאשו משום חציו כ' תוס' לא שיבעיר בעצמו האש אלא כל מקום שפשע ולא שמר גחלתו חציו נינהו, והרי דסבר דחיוב אשו משום חציו הוא אינו בזה שמבעיר האש, רק במה שפשע ולא שמר זהו מה שמקשרו להיזק עושהו כמעשיו ממש וכחץ.

וברא"ש כתב אשו משום חציו ואפי' הדליק האש בתוך שלו ופשע שמירתו והלך ודלק בתוך שלו ופשע בשמירתו והלך ודלק בתוך של חבירו חשבינן ליה כאילו ירה חץ בידים והזיק וכו'. לא כתב הרא"ש ואפי' דנדלקה אש מחמת עצמה דע"כ סבר דבכדי שנתחייבו באש מדין חץ חייב הוא להבעיר האש דכמו שבחץ הוא זורקו ומחוייב בשל כך משום דהוי כוחו הראשון ה"נ באש חיובו משום חץ רק מכיון שהוא הבעירה ולא כתוס' דמדבריו משמע דחיוב חציו באש הוא על פשיעת השמירה ולא על ההבערה.

והרי לפ"ז נקשה טובא לשיטת תוס' מאי דאקשינן לעיל בשיטת הרמב"ם דהשתא דאמרת דחיובו באש מדין חציו הוא משום שפשע ובלי קשר להבערת האש אמאי אמרינן בגמ' כג. דבנפלה דליקה לאותו חצר ונפלה גדר שלא מחמת דליקה והלכה והדליקה והזיקה בחצר אחרת מדין חציו ולא מחייבינן ליה אלא מדין ממונו שהיה לו לגודרה ולא גדרה, והא זה שלא גדרה הוי פשיעה ומכח פשיעה זו נימא דחייב מדין חציו וכנ"ל בשיטת הרמב"ם [עיין יונ"א לר"י קרפילוב סי' י"ז בתו"ד שהק' לתוס'].

ג. גדר החיוב למ"ד אשו משום ממונו – ריש לקיש אמר אשו משום ממונו פירש,י כשורו ובורו שהזיקו וקס"ד דאיכא בינייהו כגון שהדליק בגחלת שאינה שלו דלר' יוחנן חייב דחציו הן ולר"ל פטור דלאו ממונו הוא, וברשב"א הביא מדברי הר"ח שפי' כן בסמוך בגמ' דאדייה אדויי כלו' זה הכלב לא הגביה החררה אלא בדרך דידוי הביאה אל הגדיש ולא יצאה הגחלת מחזקת בעליה ועל דרך זה כתבו הראשונים מתפרשת כל הסוגיא יותר על נכון כן איתא בשטמ"ק, והיינו דהביאה גמ' מהא דתנן הכלב שנטל את החררה וכו' דבשלמא למ"ד אשו משום חציו חציו דכלב הוא והוי צרורות ולכן משלם ח"נ [וכ' רש"י דאדם המדליק מש"ה חייב נ"ש דאין דין צרורות באדם] אלא למ"ד אשו משום ממונו הי אש לאו ממונו דבעל כלב הוא וכו' והוא שפיר כשיטת רש"י דבגחלת שאינה שלו נח' ר"י ור"ל דלר"ל לא הוי ממונו ופטור ולכן כביאה מזה ראיה דלא כשיטתיה, וכן אמרינן ת"ש גמל טעון פשתן ועבר ברה"ר וכו' בשלמא למ"ד אשו משום חצו חציו דגמל הוא אלא למ"ד משום ממונו האי אש לאו ממונא דבעל גמל הוא וכו' ואליבא דר"ל אמרינן דאי לא הוי ממונו כגחלת שאינה שלו פטור וכנ"ל בדברי הראשונים אליבא דרש"י אלא בתוד"ה אשו משום ממונו הק' לפירש"י דהיאך נימא דאליבא דר"ל הדליק בגחלת שאינה לו יפטר הא מסברא לא שייך למימר הכי דא"כ אין לך אדם שיתחייב בדליקה שהרי יפקיר הגחלים וידליק גדיש של חבירו, וכן הקשה מהא דאמרינן נו. דכופף קומתו של חבירו בפני הדליקה ומטיא ליה ברוח מצויה חייב דהתם כשמקרב דבר הניזוק אצל האש כאילו מקרב האש לדבר שמתחייב ברוח מצויה ולא דמי להא דאמרינן כג. השיך בו נחש פטור למ"ד ארס מעצמו מקיא ואמאי פטור נהי דעצמו מקיא בכ"א נחייבו משום אשו דהרי ודאי הנחש יקיא הארס ונמצא שהוא מקרב הניזוק אצל המזיק די"ל דהתם אין הארס בעולם בהאי שעתא [כך פי' תוס' ורבינו פרץ וע' ברא"ש בב"ב כב: שכתב דנחש אינו ברי היזקא כ"כ דאולי לא ישך ולא כהנך ראשונים שכ' שודאי יזיק אלא דאין הארס בעולם וההבדל פשוט דהם אמרו השיך בו נחש ששם ידו בתוך פיו] אבל הכא שהאש בעולם מתחייב כשמקרב דבר לאש, וא"כ מצינו דאש שאינה שלו מחייבתו ולא כפירש"י אליבא דר"ל [רבינו פרץ שהביא את הקו' על רש"י השמיט קו' זו מכופף קומתו, ואולי סבר בסברא התם כרש"י דהוי מזיק בידים יעויין לקמן בדברינו] ועוד הק' תוס' מהא דאמרינן נו. קץ היוצא מתחת הפטיש והזיק חייב ובגמ' אוקימנא דאפקורי מפקר להו וא"כ אינם ממונו ובכ"א מחייב, וברבינו פרץ הק' עוד מקרא דקאמר המבעיר את הבערה ולא חי' בין אש שלו לבין אש של אחרים דאש סתמא קמחייב. ומכח קו' אלו בדברי רש"י חלקו עליה רבותינו הראשונים ובראשם תוס' דכ' למ"ד אשו משום ממונו כלומר חיוב ממונו יש בו ולא שיהא האש שלו וכו', דבאמת לכו"ע חייב אפי' בגחלת שאינה שלו וממונו דקאמר לאו דוקא אלא הכוונה תקלתו, ורב"פ כ' דילפינן לה מבורו דאע"ג דבורו שהפקירו פטור מ"מ כיון שמצינו שחייבתו תורה על חפירת בורו כמו"כ יש לנו לומר שחייבתו תורה על האש בשביל הדלקת האש וכן כתב הרשב"א וצידד לסברת תוס' דהא בהאי דטען ר"ל לר"י דממונא אית ביה ממשא, אשו לית ביה ממשא כ' דהשלהבת אין בה ממש ואינה ממון שהרי גחלת של הקדש מועלין בה ושלהבת לא נהנין מדרבנן ולא מעלין וכו' הרי דכ' דשלהבת אינה ממון ובה מחייב ר"ל משום ממונו ע"כ כשיטת תוס' דחיוב ממונו יש בו [דמחוייב לשמרה כממונו וכשלא שמרה חייב] ולא שיהא האש שלו ופליגא ארש"י מכח כל הנך קו' דלעיל.

האחרונים הביאו את קו' התוס' ותי', וכן עיין בנחל"ד, דהנה בדף ו. בתוד"ה לאתויי בתו"ד כ' תדע דאם הדליק אש ובא אחר ושרף טלית של חבירו או חפר בור ובא אחר וכו' אין סברא שיתחייב בעל הבור או בעל האש עיי"ש, והיינו דאע"פ דאש זו אינה של השורף בכ"א אמרינן דהשורף חייב ומשום דהוי עושה מעשה בגוף הבגד בעצמו דהשליכו ממש לתוך האש משא"כ הכא סבר תוס' כיון דלא שם את הקמה ממש באש אלא דע"י רוח מצויה לא מקרי בידים ורש"י יחלוק דאה"נ הכא בכפף קמתו של חבירו הוי כשורף טליתו של חבירו דחייב ומקרי מזיק בידיו ולכן תוס' דיליף דהא דכופף קמתו חייב הוא משום אש הק' דאע"פ שאינה ממונו חייב [ושאני משורף טליתו דמודה תוס' דהתם חייב משום דהוי מזיק בידים] משא"כ רש"י סבר דחיובא דכופף קמתו של חבירו חייב הוא מדין מזיק בידים כי האי דטלית ומה שהק' מגץ היוצא מתחת הפטיש י"ל דאף אם יפקיר אח"כ הוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה וחייב לכו"ע כיון שמתחילתו היא שלו לא אכפת לן מה שהפקיר אח"כ ועוד י"ל בגץ דאפי' לר"ל ודאי הוי חציו דמה שנח' ר"י ור"ל הוא דוקא באש שהולכת מעצמה ע"י רוח מצויה דע"ז סבר ר"ל דכיון דאיכא רוח לאו מכוחו קאזיל אלא מכח רוח [וכדאמרינן לעיל בשטמ"ק] אבל גץ היוצא מתחת הפטיש זה ודאי מכוחו דהא יוצא מכח המכה שנותן בכח ופשוט דהוי חציו דאדם וכוחו דאדם לכו"ע כגופו הוי ומזיק בידים מקרי ומה שהק' תוס' מסברא דכ"א יפקיר גחליו וידליק גדישו של חבירו י"ל דהרי בגמ' בדף סא. אמרינן דמאי דטמון פור זה שהדליק בתוך שלו אבל הדליק בתוך של חבירו טמון חייב לכו"ע, וזה ע"כ משום דהוי מזיק בידים וחייב מטעם אדם המזיק, ובפנ"י עיין דהק' על תוס', וביישוב קו' רש"י כ' דלפיי' מאי דפלגי ר"י ור"ל הוא דוקא במדליק בתוך שלו וכשלא שמר על גחלתו ויצאה והזיקה דר"י אמר שנתחייבו משום חציו דכיון שלא שימר גחלתו מרוח מצויה מעיקרא מקרי זורק חץ ור"ל פליג עליה דלא דמי כלל לחץ דלאו מכוחו אזלי ומה דמחייבינן ליה הוא משום ממונו אלא שנתכוין להדליק בשל חבירו לא נח' ר"י ור"ל כלל דודאי מקרי אדם המזיק דמועד לעולם, וא"כ כל פלוגתייהו באש של היתר ולפ"ז שפיר מיושבים הקו' לפירש"י דכופף קמתו של חבירו נתכוין להזיק ואף לר"ל חייב, וכן בגץ דכתב הרמב"ם בהל' חובל ומזיק ולא בדיני אש, להדיא הרי דסבר דהוי אדם המזיק שע"י כוחו נוצר הנצוצות וכנ"ל, ומה שהק' מסברא דכל אחד יפקיר גחליו וידליק גדישו של חבירו פשיטא דהתם חייב דהרי נתכוין להזיק עיי"ש, והשתא כ' בנחל"ד בסו"ד מאחר שנסתלקו קו' התוס' ודאי שהעיקר כפירש"י וכמו שכ' הרשב"א בחי' דכל הסוגיא מתפרשת ברווחא יותר לפירש"י אלא דהרשב"א עצמו נאדי מפי' רש"י מכח קו' התוס' ומאחר דהנתבאר דאין בקו' אלו כלום א"כ ודאי דהעיקר כפירש"י ע"כ.

השתא דאתינן להכי ואמרינן דרק במדליק בתוך שלו דהוי בהיתר ורק לא שמר עליה פליגא ר"י ור"ל דלר"י הוי אשו משום חציו י"ל דזה דוקא כשהפשיעה בשמירה היא כזאת שע"י נעשה האש הולך ומזיק וכמו שחידש ביונ"א [יונת אלם] סי' י"ז דהיינו שע"י מונח במקום התורפה זה מקרי חציו כיון שע"י נעשה עצם המזיק משא"כ היכא שהאש יכולה ללכת בלא פשיעתו בעצם האש רק שביכולתו לגדור בפניו זה לא מקרי שע"י נעשה עיקר המזיק ולא הוי חציו, ומשום הכי אף אליבא דתוס' והרמב"ם דאמרינן לעיל דסברי דאשו משום חציו הוא בזה שפשע בשמירתו זה אינה כל פשיעה אלא כזאת שמחמתו האש עצמה הולכת וכעת שמדליקה נקראת מזיק כגון שלא היתה כלל גדר מלכתילה, משא"כ אם היתה גדר והבעיר אש הרי אינה חפצא דמזיק וכאשר נפלה הגדר יכולה להגיע לחצר חבירו ורק שם תתחיל להיות מזיק וחיובי לא יהיה משום חץ כיון שלא בראתי מזיק רק פשעתי שלא גדרתי גדר ולא מנעתי ממנה להיות מזיק אבל כיון ששם מזיק לא אני נתתי לה אין חייב משום חציו אלא אך ורק משום ממונו ושפיר מיושב אף לשיטת תוס' והרמב"ם סוגיא כג. דנפלה דליקה בחצר ודו"ק.

ד. במה הצד משור ובור לשאר נזיקין – ועיין בגמ' ה: אמר רבא וכולהו כי שדית בור בנייהו אתיא כולהו במה הצד לבר מקרן וכו' הק' תוס' וא"ת והיכי אתיא כולהו מאש ובור מה לאש ובור שכן מעשיו גרמו לו כדמפרש לקמן גבי בור המתגלגל ואש נמי מעשיו גרמו לו שהדליק את האש, ובשטמ"ק תי' דכאשר האש באה ממילא כגון שהביאו כלב בחררה והניח ברשותו והלך לו וזכה בעה"ב והלכה האש ברוח מצויה והזיקה חייב אע"פ שאין מעשיו גרמו לו ושפיר אמרינן דנילף מאש ובור דאיכא חיוב אש אף כשאין מעשיו גרמו לו.

והנה התוס' בתשובתם לא כ' כן ומכח זה הוכיחו האחרונים דחיוב אש איכא רק במבעיר בידים ולפ"ז יקשה מה שפי' הכא דכ' לא שיבעיר בעצמו האש אלא כ"מ שפשע ולא שמר גחלתו חציו נינהו ומפורש דחיוב אש אינו על ההבערה בידים אלא על הפשיעה כ' לת' דפי' התוס' לא שיבעיר בעצמו האש דאין צריך שיבעיר דבר הניזק בעצמו אלא כיון שפשע באי השמירה והיזק חייב שחציו הם, והיוצא לדבריהם דלא פליג תוס' על הרא"ש ואף הוא סבר דחיובו באשו משום חציו היא על ההבערה שהבעיר ולא על הפשיעה וכל הנידון לעיל אינו לשיטתיה.

ולפו"ר נ' לא כדבריהם דקשה למימר בתוס' דמה שכ' לא שיבעיר בעצמו היינו לא שיבעיר את הניזק, דפשטות המילים אינם כן וע"כ י"ל דתוס' אכן סברו דחיובו בחציו הוא רק על הפשיעה ולא ע"ז שהבעיר את האש דכך משמע מדבריו ודקשיא לך אמאי לא כ' ליישב התם כפי' השטמ"ק י"ל דאדרבא השיטה דכ' דחיוב אש איכא בזכה מהפקר או עכו"ם הניח בחצרו היינו משום דסבר דמה שמחייבינן באשו משום חציו הוא על ההבערה שהבעיר בידים ולכן הוק' הרי ההבערה בידים זה המעשה שגרם להיזק וא"כ איכא למפרך במה הצד באש ובור דהא מעשיו גרמו לו ותי' דיש אופן שאף שלא גרם כמו הפקר ובכ"א חייב אבל תוס' כ' בתי' וי"ל דלא חשיב אש מעשיו גרמו לו כיון שהרוח מסייעו. וזה משום דסבר דהא כל החיוב באש למ"ד משום חציו זה לא ע"ז שהבעיר וע"ז לבד לא היינו מחייבים אותו מכיון שהרוח מסייעו וכל חיובו הוא רק משום הפשיעה שפשע ואין זה קשור למעשיו גרמו דהרי המעשה הוא זה שהדליק את האש וע"ז באמת לא מתחייב כי אם על הפשיעה ושפיר יתיישב תוס' הכא בלשונו טובא ופליג על הרא"ש הנ"ל שכ' ואפי' הדליק האש בתוך שלו ופשע בשמירתו וכו' דמשמע מדבריו דסבר דעיקר חיובו בחציו הוא על הדלקת האש ולא על הפשיעה לא כתוס' וכנ"ל [ואף מש"כ בברכ"א מסברא דמרפסן איגרא לפי הנז"ל בפנ"י וביונ"א אתיא שפיר סברת הדבר עיי"ש].

ה. דינא דאסו"מ שהניחן בראש גגו – סנהדרין עז. ואמר רבא כפתו בחמה ומת, בצינה ומת חייב סוף חמה לבוא סוף צינה לבוא פטור וכו' ובתוד"ה סוף חמה לבוא הק' דאמרינן שם בגמ' זרק צרור למעלה והלכה לצדדין והרגה חייב ובגמ' אמרינן מ"ט משום דכוחו הוא אי כוחו תיזיל לעיל ואי לאו כוחו הוא תיזיל למטה אלא כח כחוש הוא ולהדיא דכדי שיתחייב במיתה בעינן דוקא כוחו ובלא"ה פטור וק' דנתחייבו אף בלא הל' מכוחו מידי דהוה אאבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו דאמרינן דהוא תולדה דאש וחייב אף בנפשות, ותי' תוס' דהך סוגיא קיימא למ"ד אשו משום ממונו, ועוד הק' מדוע אמרינן נפלה סכין מידו ושחטה שחיטתו פסולה הא אמרינן למ"ד אשו משום חציו דכיון דהוי חציו כוונה לא בעי ואין לומר דאשו משום חציו הוא רק גזה"כ בנזיקין דהרי אמרינן בסוגיא בב"ק כב. היה עבד כפות לו דחייב גם בנפשות דאשו משום חציו, הרי דאשו משום ציו הוא אף על נפשות ולא רק אנזיקין ועיי"ש מה שתי' ובגר"ח הביא את הקו' הזאת בתוס' ובתי' כ' ונראה לומר דבאמת אף דאמרינן דאשו משום חציו אבל זה הרי לא התחדש לן רק דהוי כאילו הוא בעצמו עשה את המעשה וכמו שירה חץ אבל זה הרי לא מצינו שבחציו יהיה נחשב שהמעשה נעשה מכוחו ולכן לגבי ממון ונפשות בעינן רק שהוא יעשה את המעשה ולא מצריכינן כח גברא ולכן שפיר אמרינן בהא אשו משום חציו ויתחייב, אבל לגבי שחיטה דבעינן כח גברא מה לי אם הוא עשה את המעשה הרי בעינן כח גברא ולכן מטעם דאשו משום חציו פסלינן ליה בנפלה סכין ושחטה אלא דלשיטת הרמב"ם דפסק דאשו משום חציו ומ"מ בפ"ג מהל' רוצח הלי"ב כ' ז"ל "הזורק צרור בכותל וחזר האבן לאחריו והרגה חייב מיתת בי"ד שמכוחו היא באה עכ"ל. להדיא פסק שכדי לחייבו בנפשות בעינן שיהרג מכוחו ואם לא היה מכוחו אלא מחמתו פטור וק' דנחייבו מידי דהוה אאבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו דהוי תולדה דאש ומחייבינן משום חציו ואף בנפשות, ולכן הסביר ר"ח בדעת הרמב"ם דסבר דמאי דאמרינן אשו משו םחציו אין זה רק גזה"כ דהוי חציו, דא"כ היה לנו לומר דכיון דנאמרה גזה"כ זו בממון נחייבו רק בממון ולא בנפשות אלא ע"כ דגזה"כ דאשו משום חציו או' דבאמת כך הוא הדבר דכמו שחץ בא מכוחו אף אשו מכוחו הבאה והיות ובאש כח אחר מעורב בה והייתי פוטר משו"ה, ע"ז קאי גזה"כ דאפ"ה הוי כוחו ממש המחייבו אף בנפשות אבל באבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה הוי פסק כוחו ואין לזה שם כוחו כלל ואינו מדין חציו אלא מדין ממונו דחציו הוא רק כשבא מכוחו אבל הכא פסק כוחו, וכיון שחיובו הוא משום ממונו פטרנו בנפשות ולכן פסק הרמב"ם דאיפה שסק כוחו פטור בנפשות כי האי דאבנו סכינו ומשאו ומובן דבנפלה סכין מידו ושחטה דמלתא דפשיטא דנפוסלו כיון שאין כאן כח גברא כלל ולא חשיב חציו.

ו. פטורא דטמון באש – ולענ"ד נ' להסביר פשט אחר בשיטת הרמב"ם הכא, ולפ"ז יתבארו אף שיטות הראשונים בכ"מ בסוגיין דפליגי עליה ודעימיה וכמו שאבאר בעז"ה, דהנה כתב הרמב"ם פי"ד מנזק"מ הלט"ו אש שעברה והזיקה את האדם וחבלה בו הרי המבעיר חייב בנזקין ובשבתו וברפויו ובצערו ובבשתו כאילו הזיקו בידו שאע"פ שאשו ממונו הוא הרי הוא כמי שהחזיק בחציו אבל אם הזיקה בהמתו או בורו את האדם אינו חייב אלא בנזק בלבד כמו שביארנו עכ"ל והק' עליו המ"מ א"כ הרי דסבר הרמב"ם דאשו משום חציו ופסק כר' יוחנן והא הגמ' כג. אמרה אמר רבא קשיא ליה לאביי למ"ד אשו משום חציו טמון באש דפטר רחמנא היכי משכחת לה וניחא ליה, כגון שנפלה דליקה לאותו חצר ונפלה גדר שלא מחמת דליקה והלכה והדליקה והזיקה בחצר אחרת דהתם כלו ליה חציו, אי הכי לענין גלוי נמי כלו ליה חציו, אלא למאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו וכגון שהיה לו לגדרה ולא גדרה דהתם שורו הוא ולא טפח באפיה, וכי מאחר דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו מאי בנייהו, איכא בנייהו לייבו בארבעה דברים ע"כ הרי דאליבא דר' יוחנן לא שייכא פטור טמון אלא כשנפל גדר שלא מחמת דליקה והיה לו לגדור ולא גדרו ומדוע כ' הרמב"ם בהלי"ד הכופף קמתו וכו' והטומן קמתו של חבירו בעפר או בתבן ועברה האש ואכלה אותה הרי זה הטומן פטור מידי אדם וחייב בדיני שמים מפני שהמדליק את האש פטור על הטמון ,ולכאו' הו"ל לחלק בטמון כמו שחלקה הגמ' דשייכא רק באופן שנפל הגדר שלא מחמת דליקה והיה לו לגדור ולא גדרו. ובגר"א הביא בהגהותיו את קו' המ"מ וכ' אבל הרמב"ם וסמ"ג לא כ' כ"ז ודבריהם נכונים, דהוק' לגר"א דלא יתכן שנחלק בדין טמון דהא בכל סוגיות הש"ס מצינו בפשטות פטור דטמון ללא שום חילוקים, וכן בקרא שחייב משום חציו פטר בטמון ולא חי', ועוד אי נימא דחי' בטמון מה הק' הגמ' וכי מאחר וכו' מאי בנייהו והרי עד עכשיו ילפינן דלר' יוחנן דסבר חציו ליכא פטור דטמון אלא באופן שנפלה דליקה וכו' ומכח אלו קו' כק' הגר"א דמה שאמרה הגמ' בתי' אלא למאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו, חזרה בה ממה שאמרה בתחילה באוקימתא כגון שנפלה דליקה וכו' וביאור הדברים דאיתא בגמ' סא: ת"ר המדליק את הגדיש והיו בו כלים ודלקו ר"י או' משלם כל מה שהיה בתוכו וחכ"א אינו משלם אלא גדיש של חטין וכו' ורואין מקום כלים כאילו הוא מלא תבואה במה דברים אמורים בהדליק בתוך שלו והלכה ודלקה בתוך של חבירו אבל מדליק בתוך של חבירו דברי הכל משלם כל מה שהיה בתוכו וכו' והיינו דפטור טמון הוא דוקא היכא שהדליק בתוך שלו אבל שהדליק בשל חבירו ליכא פטור טמון והשתא הק' הגמ' דהא לר' יוחנן דאשו משום חציו הרי אש היא כחץ שאדם זורק על חבירו וא"כ אין מציאות דמדליק בתוך שלו כי כשמדליק בתוך שלו מחשיב כהדליק בשל חבירו ובמדליק בשל חבירו ליכא להאי פטוריה דטמון, ולכן לא הק' הגמ' אמאי פטרינן טמון דהיה מובן לה פטור דטמון בקרא אלא דהוק' לה דלפי שאמרינן דפטור זה הוא דוקא כשהדליק בתוך שלו א"כ לשיטת ר"י דאשו משום חציו היכי משכחת לה פטור זה דטמון הא בכל גוונא הוי כמדליק בשל חבירו, ובס"ד רצתה ליישב דהנה מצינו אף למ"ד משום חציו דאיכא פטורה דטמון והוא בנפלה דליקה וכו' דהתם כלו ליה חציו ומשו"ה פטור בטמון הרי דאף למ"ד אשו משו חציו יש אופן דפוור בטמון, וע"ז הק' דכיון דכלו ליה חציו גם על הגדיש נפוטרו ומ"ש גדיש מטמון, ובהכרח מה דמחייבינן על הגדיש משום דהוי ממונו ולא משום חציו, ולפי מסקנא זו לא מצינו כלל טמון דיפטר למ"ד אשו משום חציו ולכן חזרה בה ואמרה אלא למאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו, וביאור הדבר דבאמת הוא דאי נימא אשו משום חציו ליכא כלל פטור דטמון ור"י סבר נמי אשו משום ממונו ולכן לשיטתיה אמרה הגמ' בהכונס דפטור טמון הוא רק בהדליק בתוך שלו ולא בשל חבירו דהא בשל חבירו הוי חציו ובתוך שלו לא שייך לחיובי טמון משום חציו דתמיד אש שמדליקה בתוך שלו מקרי יכולה לגדר הולא גדרה דהיינו תמיד יכולה לחסמה שלא תעבור לחצר חבירו ורק היכא שלא יכול לחסמה דהיינו שהדליקה בתוך שדה חבירו רק אז הוי דין חציו המחייב בטמון וא"ת דא"כ נימא בגמ' איכא בינייהו שהדליק בתוך שלו ולא יכול לגדרה דלר"י חייב בטמון ולר"ל יפטור, זה אינו, דהגר"א סבר דלעולם שהדליק בתוך שלו מקרי הי"ל לגודרה ולא גדרה שהרי באותו רגע יכול לכבותה ומה שאמרה הגמ' כגון דהי"ל וכו' האי כגון או דנימא לאו דוקא או דל"ג ליה, ולכן שאלה מאי בנייהו הא לכו,ע טמון פטור בהדליק בתוך שלו, ותי' לחייבו בד' דברים דאמנם לר' יוחנן בהדליק בתוך שלו לא מקרי חציו כלפי טמון ופטרינן אבל הרי זה לא שאני מזורק חץ על האדם דאע"ג דיכול להגן אח"כ דחייב בו בארבעה דברים ופטור רק בטמון, ודברים אלו הביא הגר"א אף מדברי הרי"ף דהשמיט בגרסתו את אוקימתת הגמ' כגון שנפלה דליקה וכו' וכתב טמון וכו' אלא וכו' ע"כ דלמד שאמרה הגמ' אלא וכו' חזרה בה לגמרי מהאוקימתא דנפלה דליקה וכו' [וקק"ל דהא בדברי הרי"ף כ' ז"ל טמון באש דפטר רחמנא היכי משכחת ליה וכו' אלא וכו' ובדבריו נראה דאמנם הוא כו' מאי דפסק להלכה אבל מפורש כ' טמון באש הכי משכח"ל וכו' והאי וכו' קאי על האוקימתא דנפלה דליקה וכו' דאמנם לא כתבה בפרוש וזה משום דלא נפסקה להלכה רק מסקנת הגמ' אלא וכו' כ' אבל להדיא שהתכוין הרי"ף בהאי וכו' לו' שהאלא וכו' דאמרינן במסקנא חוזר על האוקימתא דנפלה וכו' ולא כמו שפי' בו הגר"א, ואולי אפשר"ל דהגר"א גרס ברי"ף כמו שכ' הגר"א בעצמו בדבריו טמון וכו' אלא וכו' דהאי וכו' קאי על ההמשך דטמון היכי משכחת ליה ודו"ק והבן] ולפ"ז שפיר פסק הרמב,ם דחייב בד' דברים [עיין במה שפי' בלח"מ על בושתו דכ' הר"מ] ובטמון דפטר לא חילק מידי כיון דחזרה בה הסוגיא וקאמרה לר"י בהדליק בתוך שלו חייב בד' דברים ופטור בטמון. ונ"ל בסברתו דהנה כ' האח' דכל המזיקין הרי דבר המזיק נוגע בדבר הניזק, ובאש אע"פ דשאני דלא ממש נוגע בגופו בכ"א סבר מ"ד דהוה חציו דכיון דהוי כוחו מקרי דבר המזיק מחובר לניזק, והנה י"ל דסבר הרמב"ם דתרי גווני חציו איכא דדרגות שונות יש בו כאשר אדם מדליק אש בחצר חבירו הרי דהוי חציו ממש המחייבו בממון ואף בנפשות, אבל במדליק בתוך שלו אמנם הוי חציו, רק כיון שיש פה הפרעה שיכול לגודרה ולא גדרה היינו שחץ זה נכון שבא מכוחו אבל אינו בהכרח שיזיק וכיון שכך ירד כוחו לחייבו רק בד' דברים דכדי לחייבו מיתה בענין חציו ממש, וזה מה שכ' הגר"א דבד' דברים אינו פטור וכו' כמו בזורק חץ על האדם וכו' שיכול להגן, והוא נמי הטעם שבטמון פטור כה"ג משום דהיכן אמרינן דמחייבינן טמון ולא ע"ז קאי פטוריה דגזה"כ דוקא במזיק שהדליק בתוך שדה חבירו אבל כשהדליק בחצירו ירד כוחו ואמנם מדין חץ מחוייב על ד' דברים אך פטור מטמון, ולפ"ז נראה דאף בדיני נפשות נפוטרו כיון דהוא מדרגה שניה בחץ, ומאותו דין נימא באבנו סכינו ומשאו שהניחם בראש גגו דסבר הרמב"ם לא כדברי הגר"ח שכ' דחייב בד' דברים משום ממונו ומשום דסבר בר"מ דיש דין אחד בחציו, אלא דזה נמי מקרי חציו וכיון דכשהניחם יכול לקחתם באותו רגע, מקרי היה לו לגודרה ולא לגדרה ולכן פטר הרמב"ם באבנו סכינו ומשאו מנפשות כמו דפטר בטמון כשהדליק בתוך שלו וחייב בד' דברים [ולפ"ז שפיר יובן מה דהק' הגר"ח על הרמב"ם את קו' תוס' בסנהדרין דמצד אחד פסק אשו משום חציו ומאידך כ' בזרק אבן חייב רק בחזרה אבל למתחת פטור די"ל דאמנם הוי חציו אבל זה אינו כוחו כמו חזרה לאחוריו דהוי חציו ממש ולכן כאשר ירדה למתחת לא יתחייב מיתה] זוהי א"כ שיטת הרמב"ם.

ותוס' ורש"י י"ל דפליגו דכ' רש"י ד"ה היכי משכחת ליה, אילו אדם זורק חץ והזיק בטמון מי לא מחייב בנזק הא קיי"ל בהאי פרקין כו: פצע תחת פצע לחייב את השוגג כמזיד ואונס כרצון – ולפי מה שהסברנו בגר"א היה לו להסביר את שאלת הגמ' מסוגיא דהכונס דלא משכחת ליה האי פטור דטמון, ולפי מה דכ' משמע שהבין בשא' הגמ' דלמ"ד אשו משום חציו למה בכלל פטרינן בטמון, ואף אם נתחבט וניתן בדבריו דעות אחרות הרי דכ' לישנא אחרינא האי חץ לעולם בטמון הוא נכנס ומזיק וכו' הרי דלהדיא הבין בקו' הגמ' דאמאי פטרינן בכלל טמון ולא כדברינו דהוק' לה דאמנם שפיר מאי דפטרינן רק היכי משכחת ליה האי פטוריה, ואף בתוס' י"ל דכ' בד"ה טמון באש וכו' פי' בשלמא למ"ד אשו משום ממונו אין תימה דפטור טמון ואע"ג דבכל נזקי ממונו כמו קרן שן ורגל חייב טמון וכו' מלשונו ומקו' משמע שהבין כרש"י ולא כדידן בהסבר שיטת הגר"א אליבא דהרמב"ם וכמבואר, ולפ"ז אתי שפיר לדברי המ"מ דיליף בגמ' כרש"H ותוס' דלשיטתם בדין חציו אמרינן דחייב נפשות וממון ולא מפלגינן בחציו, ובגמ' שאמרה אלא וכו' לא חזרה בה מאוקימתא דנפלה דליקה וכו' ולכן הק' על הרמב"ם אמאי בטמון לא הפליג דדוקא בנפלה דליקה וכו' אבל הר"מ דלא יליף הכי בגמ' לשיטתיה מובן היטב למה לא חי' בטמון דבאמת תמיד יש פטור טמון כשהדליק בתוך שלו וכנ"ל.

השתא דאתינן להכי יתבארו בשופרא שיטתייהו דהנך ראשונים בעוד מקומות בסוגיין, די"ל הכא בתוד"ה מאי בנייהו כ' דהמו"מ למימר איכא בנייהו מיתה דלר' יוחנן אפי' לא צית בגופו של עבד קים ליה בדרבה מיניה, והרי זה האיכא בנייהו אפש"ל רק אי נימא כפי' תותס' והרש"י אבל לשיטת הרמב,ם לר' יוחנן אין קים ליה בדרבה מיניה דהא אמנם הוי חציו אבל מחייבת רק בארבעה דברים ולא בנפשות וכמו דפטור בטמון כה"ג אף בנפשות פטור כי האי דאבנו סכינו ומשאו דפטור בנפשות.

ויתבאר נמי הא דכ' הרמב"ם הל"י המדליק בתוך שדה חבירו ויצאת האש ונאכל הגדיש והיה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשאף עמו חייב שכן דרך בני אדם לעשות בגדיש, היה עבד כפות לו וכו' ובהשגות הראב"ד כ' המדליק בתוך שדה חבירו וכו' ונשרף עמו חייב, א"א זה איני יודע מהו דהכא לאו בטמון מיירי ע"כ ונ' להסביר בכוונתו דהנה בסוגית הגמ' כב: כ' ת"ש המדליק את הגדיש והיה גדי כפות לו ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב עבד כפות לו וגדי סמוך לו ושרף עמו פטור, הק' הראב"ד א"כ מדוע היה צריך הרמב"ם להוסיף המדליק בתוך שדה חבירו וכי בטמון מיירי דפטר רק בשדה חבירו הרי יש כאן דין אחר דקים ליה מדרבה מינה, והשתא י"ל דלהרמב"ם למ"ד אשו משום חציו במדליק בתוך שלו חייב בארבעה דברים ופטור בטמון ונפשות וא"כ לא שייך האי דינא לקים ליה בדרבה מינה במדליק בתוך שלו דכמו דפטרינן טמון פטרינן נפשות ולכן כ' המדליק בתוך שדה חבירו דאז התם טמון חייב ומאותו דין דחייב טמון חייב נמי בנפשות ואמרינן קים ליה בדרבה מינה אבל הראב"ד יליף כרש"י ותוס' דאף לר' יוחנן במדליק בתוך שלו איכא חציו המחייב בנפשות [כמו דמצד חציו חייב בטמון לשיטתם במדליק בתוך שלו] וא"כ איכא נמי קים ליה בדרבה מינה [כי האי איכא בנייהו דתוס'] ולכן הק' מדוע כ' הרמב"ם המדליק בתוך שדה חבירו וקשר דין טמון לדין נפשות [ואינו מוכרח בדוקא לומר כך בראב"ד].

ובאותה הל' הק' המ"מ וז"ל עלה לי תי' לקו' אחת שהיתה קשה לי בסדר המשנ' ששם שנינו המדליק את הגדיש והיו בו כלים ר' יהודה או' ישם וכו' ומודים חכמים לר' יהודה במדליק את הבירה וכו' והייתית תמה למה נשנית זאת הבבא דגדי כפות בין מח' חכמים והודאתן וכו' ולפי מאי דאמרינן לא קשיא מידי דהא המ"מ ליף לשיטתייהו דרש"י ותוס' ומשום כך בהל' טו הק' מדוע לא חילק הרמב"ם ל"ק כלל דהרי דין זה דטמון ונפשות חד הוא והא בהא תליא, ומובן.

ז. תרי גווני חציו איכא – יסוד זה דאמרינן דתרי גווני חציו איכא ולא גהגר"ח איתא בר"ן בסנהדרין עז. שהביא קו' תוס' מזרק אבן וכו' דמ"ש מאבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו דחייב והביא מה שתי' שם ובשם ר' דוד ז"ל שהביא משמם של רבותיו בעלי התוס' וז"ל דאין חיוב נזיקין אלא בכח ובפועל לא במה שנעשה ורוח מצויה פועלת היא ורואין אותה כאילו היה בכח אדם ע"י שהיא מצויה אבל הירידה למטה אין בה פועל של כלל אלא שמחמת כבדה היא יורדת ואף אם הרגו בירידתו לא נעשה זה ברוח אלא כובד האבן הוא שהזיק מאליו ע"כ וזהו שיטת התוס' שהבאנו לעיל וע"ז הק' דא"כ מאן דכפתיה לחבריה לפני ארי אמאי פטור הא נמצא הארי הפועל שאוכל האדם כמו רוח מצויה דלקחה את האש ועיי"ש דכ' דאין לחלק דרוח היא בטבע משא"כ ארי אדעתיה דנפשיה קא אכיל דא"כ יותר היא בטבע תנועת האבן וכו', ולפיכך חלק על תוס' וכ' שאין לדמות נזקי ממון לנפשות [כבר מהכא ח' על תוס' דסבר דבחציו אם פטור מנפשות אף ממון כן] דברוצח אקיל רחמנא גביה דשוגג לא הוי כמזיד ואונס אינו כרצון ולכן כדי לחייבו בעינן פועל ממש וברי היזקא וכך יתחייב מיתה וזה בכח ראשון, אבל בכח שני כ' אע"ג דברי היזקא כיון דלא עביד מעשה ממש אלא מגרמא פטור ואלו דחייב וכו' אלמא אפי' היכא דפסקי גירי חייב בדיני ממונות, ובדיני נפשות פטור דלית ליה גירי ממש, כן הביא לשיטת הרי"ף והרמב"ם, ובסו"ד כ' דלענין אשו נמי אע"ג דמשום חציו הוא וכדקי"ל הכי וחייב בארבעה דברים מ"מ לא מחייב מיתה אלא"כ עשה מעשה ממש, ולפ"ז אין להקשות מאש דחיובו בממונות ובד' דברים לענין חיוב מיתה אלא עשה מעשה ממש אבל תוס' סברו דאפי' בממונות פטור כשאין דין חציו, כ"כ בחי' הר"ן והוא כמו שאמרנו בגר"א בשיטת הרמב"ם וסבר כוותיה ופליג אתוס' [וכן עיין בשטמ"ק דלענ"ד אף הרא"ה סבר הכי דתרי גווני חציו איכא ומסתברא דכ' שם הוא עוד ביאור דאפש"ל].

והשתא יובן הרמב,ם דלעיל דסבר דחיוב אשו משום חציו הוא על הפשיעה ולא על מה שהבעיר בידים ולכן ראינו דחייב בד' דברים משום חציו ואף שלא הבעיר בידים, אבל לתוס' דסבר דאי אמרינן חציו היינו כל החיובים דאדם המזיק והאי היזק בידים וחייב מיתה וד' דברים א"כ ק"ק מה דסבר דחיובו בחציו הוא על מה שהבעיר בידיו כדמוכח בתוד"ה אשו קמא בסוגיין.

ואח"כ ראיתי בס' גידו"ש דבפשטות בתו"ד כ' דלגר"א מחייב ד' דברים משום חציו, וזה כפי שהסברנו לעיל לא כהגר"ח, אלא דכ' דבריו אף לרש"י ותוס'.

ונראה דטעמו עמו דהוא נקט בשיטת תוס' דהחיוב בחציו הוא ההבערה בידים דהוק' לו מה דהק' לעיל מתוס' ה: ד"ה כי שדית ולכן דחק הכא את לשון התוס' שכ' לא שיבעיר בעצמו האש וכו' דהכוונה לא שיבעיר בעצמו בשדה הניזק, אבל אנן בדידן דסברי' לעיל דליכא קו' כלל מתוס' התם ולפי המתבאר למעלה סבר תוס' כפשוטו דלא בעינן שיבעיר בעצמו אלא דחיובו על הפשיעה וכנ"ל בהרחבה ק"ק וכמבואר.

ולפי יסוד זה נ' להסביר את שיטת הנימוק"י דהא לעיל אמרינן דסבר כהרמב,ם והיינו דהק' דאי נימא דחיוב אחציו הוא על הפשיעה ולא על מה שהדליק הרי בערב שבת שהדליק היה בהיתה ומה שאח"כ דולק לא עשה כלום ושפיר תי', אבל אי נימא דחיוב חציו הוא על זה שהבעיר בידים ובזה מתחייב אח"כ הויא קו' דהא כשדולק בשבת דולק מכוחו ומכאן דסבר הנימוק"י כהרמב"ם [ובנימוק"י התחבטו הרבה א"ה כלל קו' מנר של שבת דלכאו' סוף סוף בשבת לא עושה כלום ומה לי אם הגדרתו הויא מכוחו או לא מכוחו הרי סה"כ בגופו לא עשה מעשה איסור עיין קה"י סי' כא' ונ' דהקו' יותר בתוקפה כאשר אמרינן כבר לעיל דבשחיטה דנפלה סכין פסולה ואף אי נימא דהוי כוחו ומשום דאינו כח גברא ומכ"ש בנר של שבת וצ,ע ועיין חזו"א ואילה"ש ועוד].

ודאתינן להכי הרי דילפינן הכא דתוס' בסנהדרין פליג על הרמב"ם וסיעתיה דהוא סבר דאבנו סכינו ומשאו חייב גם בנפשות ומשום חציו, והרמב"ם סבר דחייב רק בד' דברים ולא בנפשות ובטעמו כ' הגר"ח דהוי התם משום ממונו וכנראה כך למדו אף הראב"ד בהנהגותיו והמ"מ על הרמב"ם בהל' י' – טו, ואנן ילפינן בדברי הגר"א לא כהגר"ח וסבר דאבנו סכינו ומשאו הוי התם משום חציו ובכ"א מתחייב רק בד' דברים וכנ"ל, ובגדר דחיוב חציו ילפינן ברמב"ם דגמל טעון פשתן דחציו חיובו הוא הפשיעה ואל הבערת האש בידים ובתוס' למדו מקצת אח' דחיובו הוא הבערה בידים ולא הפשיעה ובלשונו הכא דחקו ואנן ילפינן דתוס' לא פליג בזה על הרמב"ם כנזכר.

ח. כלו ליה חציו – והנה מוהרי"ש ר"ל בהסבר הסוגיא ובדעת הגר"א דבס"ד דגמ' הבינה כשאמרה לר"י דאשו משום חציו דבכל גוונא אף אם כלו ליה חציו אש הוי משום חציו דזה גזה"כ ד"המבעיר את הבעירה" דקאי אקרא ד"כי תצא אש" וכו' והק' הגמ' טמון היכי משכחת ליה וכאן חידשה דגזה"כ דאש הוא משום חציו זה דוקא היכן שיש מעשיו של האדם ופשיעה דרוח מצויה אבל בגמקום שכלו ליה חציו אין ע"ז גזה"כ והשתא שאמרה הגמ' אלא וכו' חזרה בה לא רק מהאוקימתא אלא מכל הדין דנפל הגדר ולשיטת הגר"א אף אם נפל הגדר והוי ליה כלו ליה חציו בכ"א הוי דינא דאש וגזה"כ דמשום חציו קא מחייב, ואלו הדברים כ' נמי בברכ"ש סי' י"ז סק"ה דלס"ד גם בכלו ליה חציו נמי חייב משום חציו, וזה לא כמו שאמרנו לעיל ולא ככל השיטות דנקטו באש משום חץ מלתא בטעמא כן עיין ברבינו פרץ ובשטמ"ק ועוד, ולפ"ז כ' דיש לעיין לפי פי' הגר"א מש"כ הרמב"ם בהל"ד.

ונראה דהק' הכי דהנה כ' הרמב"ם נפלה דליקה בחצירו ונפל גדר שלא מחמת הדליקה ועברה והדליקה בחצר אחרת אם היה יכול לגדור הגדר שנפל ולא גדרו חייב, למה הדבר דומה לדורו שיצא והזיק שהיה לו לשומרו ע"כ, והרי הגר"א הביא ראיה מהרי"ף שלא כ' את זה בדבריו, א"כ מדוע הרמב"ם כ' אוקימתא זאת בדבריו הרי לפי מה שהסביר מוהרי"ש ברמב"ם אוקימתא זו דחויה היא לגמרי.

והנה לפי מה שהסברנו לעיל בגר"א שפיר כיון דנפל גדר הוי כלו ליה חציו וכיון שכך אף הגר"א סבר דבאוקימתא דכלו ליה חציו חייב משום ממונו כשורו שהזיק אלא דהגמ' דחתה את האוקימתא הזאת אבל לא את הדין של נפל הגדר דלדברינו בס"ד מתחילת הסוגיא שאמרה לר"י דאשו משום חצמו הבינה דבכלו ליה חציו אינו משום חציו אלא משום ממונו וכששאלה היכי משכח"ל טמון ותי' בנפלה דליקה בחצר וכו' לא חידשה את הדין אלא את האופן שבו יהיה אפשר לפטור טמון וכשחזרה בה לא חזרה מהדין אלא מאוקימתא דטמון למ"ד משום חציו, אבל לדברי מוהרי"ש כבר בס"ד דשמעתין הבינה הסוגיא דבכל אופן אשו משום חציו מגזה"כ ואף אם כלו ליה חציו ובאוקימתת הגמ' נפלה וכו' הבינה שהגזה"כ לא חלה כשכלו ליה חציו, וכשחזרה בה חזרה לס"ד דאף בכלו ליה חציו איכא גזה"כ משום חציו א"כ קשה מדוע נקט הרמב"ם האי סוגיא בהלכתא וצ"ע.

ועוד נ' להק' לפי מה שמוהרי"ש הסביר בגר"א מה שכ' למה הדבר דומה לשורו וכו' היאך מדמה לממונו הרי סבר דהוי חציו ואפי' דכלו ליה, ובזה נ"ל לת' דהא לעיל אמרינן ברמב"ם דסבר דעיקר חיובו דחציו הוא על הפשיעה ואל על ההבערה בידים ולכן נקט הכא ברמב"ם דכיון דכלו ליה חציו הרי דעל מה שהבעיר אין מה לחייבו אלא על הפשיעה הא למה הדבר דומה [ולא כ' דהוא כשורו שהזיק אלא למה הדבר דומה ודו"ק] לשורו שיצא והזיק, וממשיך הרמב"ם את עיקר הדמיון לשור שהיה לו לשומרו ולא שמרו, אף הכא אי שמירתו מחייבתו אלא דבשור אין גזה"כ ולכן חיובו משום ממונו אבל באש יש גזה"כ שמחייבתו משום חציו.

אלא דקשיא לי לשון הרמב"ם שכ' נפלה דליקה בחצירו וכו' אם היה יכול לגדור הגדר וכו' והרי לפי הגר"א בתוך שלו לעולם מקרי שהיה לו לגודרה ולא גדרה וצ"ע [ואולי י"ל דהיינו אם נפלה ונאנס ולא יכל לגדור ויל"ע בזה טובא].

ונראה דדברים אלו בגר"א מרפסן איגרא, דהנה הגר"א הכא על הרמב"ם הוא העתק מדבריו על השו"ע סי' תי"ח סקל"ג ושם בסוף דבריו הוסיף מה דלא נכתב הכא וז"ל אבל מ"מ בההיא דהל' ו' כ' דהרמב"ם מודה לדין זה ע"כ. ופשוט הוא דמכיון דיליף הר"א בגמ' דלא הדרא בה מעיקרא דדינא דנפל גדר וכמו שאנן ילפינן בדעת הגר"א ויל"ע].

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
השארת תגובה

error:
גלילה לראש העמוד