גדר מזיק דבור

מאת <b> הרב  שלום אביחי כהן</b>

מאת הרב שלום אביחי כהן

במדור זה מתפרסמים חלק מכתבים על התורה, בהלכה, ובש"ס, שחלקם יצאו לדפוס בחיבורים "מילי דנזיקין", "נתיבי שלום" ועוד

ביאור פלוגתת רב ושמואל ומה דפליגי בדין נתקל באבן ונשוף בקרקע

תרשים זרימה

א. בור להבלו או לחבטו – מח' רב ושמואל אי בור שחייבה עליו תורה להבלו או אף לחבטו ומה דהק' רבינו פרץ לשיטת רב.

ב. אבנו סו"מ שהניחן ברה"ר – נח' ראשונים דתוס' ורש"י בהפקיר רשותו ובורו אי פטרינן או דמחייבי משום בור. ומה דתי' הפנ"י לשיטת רש"י. עיין נחל"ד. וכן עיין נמי בשטמ"ק.

ג. "בור" להבלו. ביאור שיטת רב – דעת הרמב"ם פי"ג מנזק"מ הל' ב' במח' הנ"ל. ובפלוגתא דרבה ור' יוסף. ומה סברי רש"י ותוס'. יסוד רשק"פ ב"ק סי' ר' בגדר בעלות מזיק ברה"ר. ומה שהביא מוהרי"ש מדברי החזו"א ליישב מאי דהק' לרבינו פרץ לעיל, ודבריו צ"ע. ונראה להציע דרך אחרת בהבנתו.

ד. "בור" לחבטו. ביאור שיטת שמואל – מה דדייקי תוס' מגמ' בדין נתקל באבן ונשוף בקרקע. עיין בראשונים דפליגי עליה. ובתוס' גופא בסוגיא דהאיכא בנייהו דרב ושמואל איכא נמי שני דרכים.

ה. ביאור מתני' דנטנפו כליו במים – נתקל באבן ונשוף בקרקע. שיטתיה דהרמב"ם. מה דהק' וכ' ביה הלח"מ. ונראה ליישב קו' ונוקים בדרכא אחרינא שיטת הרמב"ם. ולפי"ז נ' לת' נמי מה דסתר הרא"ש דבריו בשני הסוגיות. וי"ל הכי אף בשיטת תוס'.

ו. נפל מקול הכרייה – הסתירה בדברי הרמב"ם אי סבר ליה כרב או כשמואל עיין מד"כ בהשגות פי"ב הל' י"ח. והשיג עליו הלח"מ. ודבריו נ' ק"ק. ויישוב דברי הרמב"ם כדכ' באבהז"ל לא אזלי שפיר בדעת הטור בסי' תי"א סק"א. ולדידה קשיא ממש"כ בסי' ת"י סק"ו. ולפי מה שביארנו לעיל אתיא שפיר. וראיתי דברוח אלו הדברים שכתבנו איתא בדרישה אלא דהשיג ע"ז ממש"כ תוס'. וצ"ע.

ז. "בור" הלכתא כמאן כרב או כשמואל – שיטות הראשונים דפליגי. וברובם כ' דמספיקא אזלינן בדיני בתר הלכתא כשמואל.

 

א. בור להבלו או לחבטו – כתיב בקרא שמות כא' "וכי יפתח איש בור או יכרה איש בור ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור בעל השור ישלם" וגו' והוא ילפותא לחיובי מזיק מדין בור, ומהא ילפינן נמי בגמ' [בב"ק ג: ו. כח: ועוד] דבעל הבור היינו בעל התקלה דאם הניח אבנו סכינו ומשאו ברה"ר והזיקו חייב מדין בור [כן כ' רש"י עה"ת].

בב"ק נ: נח' רב ושמואל בחיוב זה דבור דרב סבר בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו דהזיקו בחפירה או משום דעבד ליה הבל לבור אבל משום חבטה ליכא לחיובי דקרקע עולם הזיקתו ושמואל סבר דחייבתו להבלו ואע"פ שבא ממילא בחפירתו וכ"ש לחבטו דהוא עשאה – וא' גמ' דאיכא בנייהו דעבד גובה היינו תל גבוה עשרה טפחים ונפל משם השור דהכא ליכא להבלא ורק חבטה איכא ולרב דמחייבינן ההבלא הכא בגובה לא מחייב, ולשמואל כיון דאיכא חבטה מחייבינן ליה מדין בור.

ובהבנת דברי רב הק' רבינו פרץ לא"כ היוצא מדבריו דאם נפל השור ונשברה מפרקתו מחייבינן לרב משום דהבלא קטליה ולכאו' מה סברתו והרי דבר הנראה לעינים דמה שנפל והוזק הוא מחבטה ולא מהבלא דהרי נשברה מפרקתו, ותי' ז"ל י"ל דאפי' הכי איכא למיתלי בהבלא דלולי ההבלא היה השור מעמיד עצמו על רגליו בכח ולא היה ניזוק כלל אבל ע"י ההבל חלה השור וכחש מחמת החולי ולא היה בו כח להעמיד עצמו וע"כ נפל באותו ענין שנשברה מפרקתו וכו'.

ולדבריו יש להקשות וכי יש לחייבו משו"ה מדין מזיק הרי ההבל רק גרם שהוא יוזק ואם תרצה הרי הוא רק גרמא דפטור ואמאי אית ליה הבלא חיוב מזיק כאילו הוא עשה את ההיזק ועוד כי מי אמר שמחמת כן אינו יכול לקום וכו' אולי אף בלי ההבלא היה נופל בצורה כזאת, וכי אם היה הבור עמוק טפי גם נתעלם ממה שנחבט ונימא שהבלא גרם ליה הכי, ודבריו צ"ב.

ב. אבנו סו"מ שהניחן ברה"ר – מתני' כח. נשברה כדו ברה"ר והוחלק אחד במים או שלקה בחרסית וכו' ובגמ' אמר רב יהודה אמר רב לא שנו [דחייב] אלא שטינפו כליו במים אבל הוא עצמו פטור קרקע עולם הזיקתו כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי מכדי אבנו סכינו ומשאו מבורו למדנו וכולן אני קורא בהן שור ולא אדם חמור ולא כלים והני מילי לענין קטלא אבל לענין נזיקין אדם חייב וכלים פטורים ורב הני מילי היכא דאפקרינהו אבל היכא דלא אפקרינהו ממונו הוא – הרי דנח' האם דין בור הוא בדוקא כשהפקירן או אפי' בדלא הפקירן סבר רב דרק כשהפקירן חייב מדין בור ובמתני' קאי בדלא הפקיר ומשו"ה הרי זה ממונו שהזיק וחייב על הכלים מדין שור, ועל האדם פטור דהא מצד שור הרי זה גרמא שע"י שהוחלק נחבט בקרקע, ומדין בור לרב יהיה פטור דהא סבר להבלו ולא לחבטו וכיון שנחבט האדם בקרקע הרי זה פטור מדין בור, משא"כ לשמואל דסבר דחיוב בור אפי' כי לא אפקרינהו שפיר הק' דא"כ הרי אמרי' בנזיקין דעל האדם חייב ועל הכלים פטור וע"כ העמיד בסוגיין בין הפקיר בין שלא הפקיר ומדינא דבור, והאי חייב דאמרי' במתני' היינו על חיוב נזקי ופו, ואע"ג דהרי נחבט בקרקע הא אמרי' לשמואל להבלו וכ"ש לחבטו.

ובביאור מח' נח' רבותינו הרא' הכא בסוגיין ובכ"מ, דרש"י סבר אליבא דרב דבור שחייבה עליו תורה היינו בבור שעשה ברשותו והפקיר רשותו ובורו ולכן בשלא אפקרינהו ליכא לחיובי מדין בור דאם הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו חיובו מדין שור כי האי דמתני', ושמואל דפליג סבר בור שחייבה עליו תורה הוא בהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו דהוי בור ולא שור ולכן פטור על הכלים – פליג עליה התוס' הכא בד"ה ה"מ וכ' דרב מצי סבר שפיר דהפקיר רשותו ולא בורו נמי חייב מדין בור, רק דאבנו סכינו ומשאו דלא אפקרינהו עדיפי מבור ואיכא לחיובי משום שור ויתחייבו על כלים, אבל בור ברשותו ליכא לחיובי משום שור דשור ברשותו פטור שא"ל תורך ברשותי מאי בעית, ולכן לכל הפחות הוא פטור בו על הכלים, וכן שמואל דסבר דאבנו סכינו ומשאו דלא אפקרינהו הוי בור מצי סבר שפיר דבור ברשותו פטור לגמרי ואפי' בור לא הוי דמצי א"ל ברשותי מאי בעית, ומאי דכ' רש"י דהפקיר רשותו ובורו הוי בור ודמי לחופר בור ברה"ר [דאמרי' לקמן דאליבא דרבה לכו"ע חייב] חלק עליו תוס' וכ' דלא דמי דהתם חפר בור באיסור, וכן חופר בור ברשותו סמוך לרה"ר באיסור חפרו וכו' אבל הפקיר רשותו ובורו דחפר בהיתר, וגם השתא דהפקיר לאו בעל הבור הוא לא מחייב, והביאו ראיה לשיטתם וכן כ' עוד ברא' דבגמ' נא. פריך למ"ד בור ברשותו פטור בור של שני שותפים דאיירי התם במתני' היכי משכחת לכאו' מאי קו' נימא משכח"ל כשהפקיר רשותו ובורו, ע"כ. מזה דלא תי' הכי ש"מ דלכו"ע בור ברשותו והפקיר בורו ורשותו פטור ומטעם דהחפירה היתה בהיתר שהרי היתה שלו, ובשעת ההיזק הבור כבר לא שייך לו ואין לנו על מה לחייבו.

וכן פסק הכא ברא"ש דכתב אבל החופר בור ברשותו והפקיר רשותו ובורו פטור לכו"ע דלא דמי לחופר בור ברה"ר דהתם עשה התקלה באיסור וכו' ואף הרשב"א הביא מגדולי רבותינו הצרפתים ומדעת הראב"ד דנח' על שיטת רש"י וכ' דהפקיר רשותו ובורו פטור ולא כרש"י דחייב מדין בור [ובפנ"י רצה לתרץ לשיטת רש"י מה דהוק' מבור של שני שותפים, דרש"י אזיל לשיטתיה התם וכדנימא לקמן דטעמא דמ"ד דבור ברשותו פטור היינו ר' ישמעאל משום דקסבר כי אפקרנא רשותי לאו לאחיובי אנא בהזיקא אפקריניה ולפ"ז ר' ישמעאל ודאי דיסבור שגם בהפקיר רשותו ובורו יהיה פטור מהאי טעמא, ולכן לשיטתו הק' גמ' היכי משכח"ל בור של שני שותפים אבל דברי רש"י כאן הם אליבא דרב דאפש"ל שלא יסבור טעמא דכי אפקרנא רשותי וכו' למ"ד הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו, ולדידה בהפקיר רשותו ובורו גם יתחייב מטעם בור ברה"ר משום דליכא ליה האי סברא דכי אפקרנא וכו' עיי"ש ע"ע בדבריו בדף נ' בישוב הסתירות שבגירסת רש"י בכ"מ בסוגיא, וע"ע בנחל"ד שהביא דבריו ודן בהם באריכות ולבסוף כ' דהוי דוחק גדול, ובשטמ"ק התחבט מאוד בשיטת רש"י ומה דהק' עליה ר"א מבור של שני שותפין].

ג. "בור" להבלו ביאור שיטת רב – מתני' מט: החופר בור ברה"י ופתחו לרה"ר וכו' חייב, ובגמ' ת"ר החופר בור וכו' חייב וזהו בור האמור בתורה דברי ר' ישמעאל ר"ע או' הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו זהו בור האמור בתורה וכו' נח' התם בסוגית הגמ' רבה ור' יוסף במאי פליגי ר"ע ור"י ואמרי' לשיטת רבה דכ' בקרא "כי יפתח איש בורו וכי יכרה איש בור" אם על הפתיחה חייב על הכרייה לא כ"ש אלא שעל עסקי כרייה ופתיחה באה לו שחלקו בבור הזה הוא שכרהו או פתחו ברה"ר ובין לר"ע ובין לר"י בור ברה"ר חייב, רק דנח' בבור ברשותו והפקיר רשותו ולא הפקיר בורו דלר"ע חייב דכתיב "בעל הבור" דהיינו בבור דאית לי בעלים ולר"י פטור ומאי דכתיב בעל הבור היינו בעל התקלה, ובטעמא דר' ישמעאל נח' רש"י ותוס' דלרש"י סבר כי אפקרנא רשותי לא ליחייב אנא בהיזקא אפקריניה, ולפ"ז בבור ברשותו דסמכו תחילה לרה"ר אף לר' ישמעאל חייב [וביש"ש דן בהבדלי הגרסאות ברש"י וכן בפנ"י שציינו לעיל] ולתוס' משום דא"ל תורך ברשותי מאי בעית שלא היה לך להתקרב כ"כ אצל רשותי שתפול בבור ולפי"ז אפי' בסמך הבור מתחילה לרה"ר פטור אליבא דר' ישמעאל – שיטת ר' יוסף בסוגיא דכיון דכ' בקרא "בעל הבור" והיינו בבור דאית ליה בעלים הרי דכול"ע בור ברשותו חייב ופלוגתא דר"ע ור"י היא בבור ברה"ר לר' ישמעאל חייב דאמרי' כי יפתח וכי יכרה דעל עסקי פתיחה וכרייה באה לו ולר"ע פטור הואיל ולאו ממונו הוא ופותח וכורה מיצרך צריכי דאי נימא כי יפתח הו"א פותח הוא דסגי ליה בכיסוי אבל כורה לא בעי קמ"ל.

ועליה כ' הרא"ש והלכתא כהך מתניתא דמחייב בור ברשותו ובור ברה"ר והיינו כר"ע אליבא דרבה דאמר ברה"ר כול"ע לא פליגי דחייב, ובבבור ברשותו ר"ע מחייב ור' שמעאל פוטר ודלא כר' יוסף דאמר בור ברשותו לכו"ע חייב ופליגי ברה"ר ור"ע פוטר ור' ישמעאל מחייב, דקיי"ל הלכתאכרבה בר משדה ענין ומחצה [ע' ב"ב ב: קיד. קמ"ג: כן עיין מה דכ' בפלפו"ח] וקיי"ל הלכתא כר"ע מחבירו.

ואף הרמב"ם פי"ב מהל' נזק"מ הל' ב' כ' אחד החופר בור ברה"ר או החופר ברשותו ובפתח לרה"ר או פתח לרשות חבירו או שחפר ופתח ברשותו, והפקיר רשותו ולא הפקיר בורו הרי זה חייב בנזקיו, אבל אם הפקיר רשותו ובורו או שהפקיר בורו שברשותו או הקדישו הרי זה פטור שנאמר בעל הבור ישלם מי שיש לו בעלים וזה הפקר ובתחילה ברשות חפר, מפני שחפר ברשותו ע"כ – ופסק נמי הל' כהרא"ש דהלכתא כרבה וכר"ע דבור ברה"ר כול"ע מחייבי מקרא דכי יפתח וכי יקרה, ובור ברשותו נח' בקרא דבעל הבור.

העולה מדברי הרמב"ם בנדון דפליג על רשH סבר דהפקיר רשותו ובורו פטור כשיטת תוס' והראשונים דעימה, אמנם, מדבריו מבואר נמי דאיכא שני חייבים בבור חדא בור ברה"ר שע"י כרייה ופתיחה באה לו והיינו כיון שחפרו באיסור עשאם הכ' לשני דברים אלו שאינם שלו כאי' הם שלו ואיכא נמי מחייב דבור ברה"י דמיחסין אליו משום דהוא הבעלים עליו – ובתוס' הכא דפליג על רש"י כ' דאין חיוב בור אלא שחופר באיסור ולכן כשהפקיר רשותו ולא הפקיר בורו כיון דאית ליה לממלייה ולא מלייה כמאן דכרייה דמי ומקרי חופר באיסור ובסברתם כ' מוהרי"ש דמאי דכתוב "כי יפתח וכי יכרה" הרי זה המחייב בכל בור ואף בור שנלמד מקרא דבעל הבור אף הוא בעי למחייב "דכי יפתח וכי יכרה" ומבעל הבור ילפינן דמה שאינו מסלקו ומחזיקו הרי זה מחשיב ככורה בור, וזהו מה שהביא תוס' ראיה מהגמ' מח. דבשור שחפר בור ברה"י חייב כיון דאית ליה למלוייה ולא מלייה כמאן דכרייה דמי.

הרי דלפ"ז פליג בהך תוס' על הרמב"םד אמרי' ביה דאיכא שני מחייבים ברה"ר משום "כי יפתח וכי יכרה" וברה"י מטעם דבעל הבור דלתוס' "כי יפתח וכי יכרה" הוא סברא מוכרח אף באופן הנלמד מבעל הבור.

ומה שכ' הרמב"ם בהל' ג' "אחד החופר או שנחפר הבור מאליו או שהחפרתו בהמה או חיה הואיל והוא חייב מללאותו או לכסותו ולא עשה הר"ז חייב בנזקיו" צ"ל דכ' סברא זו דחייב למלאותו או לכסותו רק על הסיפא שחפרתו בהמה או חיה דכיון דאיכא חופר אחר הרי כדי לסלק מעשיו ולהעמיד האחריות על בעל הבור לבד בעינן לסברא דהוי כמאן דכריה, אבל באמת בנחפר מאליו לא צריכי להאי סברא, דמחייבינן ליה שהוא בעל הבור, ולפ"ז כ' מוהרי"ש הרי דנח' הרמב"ם ותוס' בסברא זו דהוי ליה למלוייה ולא מלייה כמאן דכריא דאליבא דהרמב"ם הרי זה סברא לסלק מעשה החופר ובאמת המחייב הוא בעל הבור ואליבא דתוס' סברא זו בכ"א היא סברת המחייב [ונ"מ איכא למימר דע' באמרי משה סי' כ"ט סקי"ג מה שהביא בשם הסמ"ע סי' ת' דשיטתו שם כתוס', אמנם לדעת הרמב"ם בהא דנקיט התם פליג ויימא דכיון דאינו בעל הבור ליפטר עיי"ש] והשתא י"ל שיטת רש"י דכ' הפקיר רשותו ובורו חייב ובדף מה. כ' בד"ה הכא "וכי אפקר בתר הכי נותן תקלה ברה"הר הרי מבואר דלא כתוס' שא' שסברת החיוב הוא דהוה ליה לסלוקי, אלא ד"השלא ברשות" דבור הוא גם כשמקרב רה"ר לבור ומקרי נותן תקלה ברה"ר, ואמנם, סבר נמי כתוס' דלמחייב בבור בעינן שלא ברשות ולא כהרמב"ם דאף בעלות גרידא מחייבתו.

ודאתינן להכי הרי שביארנו בדברי רב מאי דקאמר רב חסדא מודה רב בבור ברשותו דחייב וכו' [נג.] והשתא י"ל דהנה בחי' הגרשק"פ סי' א' כ' דבבור מה שמחייבתו תורה הוא על מה שהמזיק שלו היזק והבר נעשה שלו ע"י פתיחה וכרייה דע"י שהכין את המזיק נקרא בעלים עליו כמו בכל הדברים שהם כזכותו של אדם כמוסכם ע"פ דיני התורה ודיני העמים שכל הממציא דבר חדש בעולם הרי הוא הבעלים עליו ואף זה שהכין תקלה ברה"ר קראה התורה את זה על שמו ומתחייב כבעל המזיק.

והנה עיין בחזו"א סי' ב' סקי"ד ובדבריו הרי שכשאשר אדם עושה הבל בחפירתו יוצר בכך מזיק דהוא עצמו יש לו שם מזיק שהרי חונק וכך דרכו, משא"כ קרקע אינה מזיק בפנ"ע אלא שע"י הנפילה הנחבט בה ניזוק, ובאמת אליבא דרב אדם חייב בין על חבטה בין על הבל והראיה דאמרי' שבור ברשותו חייב וכדברי ר' חסדא גם על הבלא וגם על החבטה, רק דברה"ר צריך לעשות בעל הבור כדי להתחייב ובזה נח' רב ושמואל מה עושהו בעל הבור, כיצד בור זה מתיחס לאדם סבר רב דכשעושה הבל שהוא מזיק הרי זה הופכו בעלים על הבור וקונה את הבור בואפנים שמתחייב במזיק זה ולכן כשנפל לפניו שזהו דרך המזיק בהבל נחייבו נמי על החבטה כיון שנחבט בבור שנעשה שלו ע"י עשיית מזיק.

ולפי הך סברא דהחזו"אר כ' מוהרי"ש להסביר את דברי רבינו פרץ לעיל דההבל הזיק את השור שנפל ע,י החנק שהחלישו וזהו שגרם לקרקע שתמית אותו ולגבי דיני נזיקין אמרי' דמה שנחבט בקרקע זהו עיקר ההיזק אבל כדי לעשותו בעל התקלה סגי בזה שעשה כאן מזיק שגורם לחבט להזיק את השור והיות וע"י כך נעשה בעל הבור מתחייב נמי על ההיזק שהקרקע עשתה דומיא דבור ברשותו.

ולענ"ד תיקשי טובא האי סברא בפלוגתא דרב ושמואל דהא פשטות מח' אי בור דמחייבה תורה הוא חיוב על הבל או על חבט, וגופא דמח' היא על מה נתחייבו ולא דסבי דמחייבינן בין לרב ובין לשמואל נמי על החבטה ופליג בגדר הבלעות על הבור, ויותר ק' דהא רש"י נב: ד"ה לפני ממש כ' על פניו נפל ומת ומן ההבל להדיא דהזיקו הוא מההבל ולא מן החבט, וע"כ נראה להסביר בשיטת רב דבאמת אף שאני יודע ורואה שנשברה מפרקתו והוא היזק מהחבטה דקרקע סבר רב דע"ז פטור דאמרי' קרקע עולם הזיקתו ומאי בעית מינה וברשותו דחייב משום דלא קרקע עולם הזיקתו דהיא ממונו שהזיק וחייב נמי על החבטה רק דברה"ר כשחפר בעומק אמרינן דכל היככא דבהזיקו איכא חלק פשיעה אין אני דן כמה ניזוק מחלק הפשיעה, ומחייבו כל ההיזק, ולכן כיון דההבל מגיע עד לתחתית הבור הרי שבחלק זה הוא פשע ואיברא דנשברה מפרקתו הוא משום הקרקע אבל כיון דבשעה שניזוק איכא נמי השפעת הפשיעה לא דיינינן עד כמה השפיעה פשיעתו וזהו מה שכ' רבינו פרץ דאיכא למיתלי בהבלא דהיינו שלא בהכרח ההבל הוא דהזיקו אלא כיון דאיכא מיתלי ויש אופנים דבהם ההבל שקיים שם והוא פשיעתו יהיה אף הוא כח מההיזק הכללי שלו מחייבינן ליה.

ושוב שמעתי בשם אחד מגדולי האח' שרצה לומר ברש"י נ: ד"ה מאי בנייהו שכ' בתו"ד אליבא דרב דאיכא למימרה בלא נמי קטלתיה וכו' ולא כ' דהבלא קטלתיה והוא כפי שאמרנו דהבלא לא בהכרח קטלו אלא דהוא מעורב במעשה ההיזק וזהו פשיעתו נמי כאשר נשברה מפרקתו, וכמבואר.

ד. "בור לחבטו ביאור שיטת שמואל" – נג. שור שדחף את חבירו לבור בעל השור חייב בעל הבור פטור ר' נתן אומר וכו' עיי"ש באוקימתות אליבא דרבי נתן ובסברתו דכל היכא דלא אפשר לאשתלומי מהאי משתלם מהאי – ובגמ' הכא כח: אמרי' אמר ר' אעזר לא שנו [דהטיח צלוחיתו באבן חייב] אלא שנתקל באבן ונשוף באבן אבל נתקל בקרקע ונשוף באבן פטור כמאן דלא כר' נתן. א"ד אמר ר' אלעזר לא תימא בנתקל באבן ונישוף באבן הוא דמחייב אף נתקל בקרקע ונשוף באבן פטור אלא אפי' נתקל בקרקע ונשוף באבן חייב כמאן כר' נתן ע"כ.

ילפינן בהאי סוגיא דנתקל באבן ונשוף באבן חייב לרב ולא אפקרינהו אפי' על הכלים ולשמואל דוקא על אדם שניזוק ולר"י דמחייב על נזקי כלים בבור חייב אפי' על הכלים ובנתקל בקרקע ונישוף באבן לרבנן פטור ולר' נתן דס"ל כי ליכא לאשתמוטי מהאי משלם מהאי דעבד היזקא חייב.

ובתוד"ה ונשוף דייק מלשון הגמ' דנקט דוקא ונישוף באבן דמשמע דאם נתקל באבן ונישוף בקרקע פטור ומשום דקרקע עולם הזיקתו ואפי' שמואל דסבר דבור מתחייב להבלו וכ"ש לחבטו יודה הכא דפטור כמו שפטור בדף נג. בנתקל בבור ונפל לאחורי הבור דהא אף לשמואל איכא סברא דקרקע עולם הזיקתו רק דבבור מחייב נמי על החבטה דזה שכרה או פתח את הבור והעמיק את הקרקע הרי זה מחייבו ולפ"ז במתני' דנשברה כדו והוחלק במים דלפי שמואל הוי בור וחייב נמי על החבטה צ"ל נתקל במים ונפל על הקרקע אבל המים נשפכים אף על הקרקע שנפל שאז זה עושה את הקרקע הזאת כקרקע הבור ומתחייב אבל כי ליכא מים בהאי קרקע שנפל עליה מודה שמואל בהכי דפטור, וכ' תוס' ואע"ג דשור שדחף חבירו לבור וגם הניח אבן ע"פ הבור ובא שור ונתקל בה ונפל לבור אמרי' בגמ' התם דמחייבינן לבעל הבור ובעל השור ולפי מה דכ' תוס' אליבא דשמואל נמי צריך להיות פטור דהא נתקל באבן אבל נפל ונחבט לא באבן אלא בקרקע של הבור שאינה קשורה לתקלתו ומדוע מחייבינן ליה, ותי' דיש לחלק כיון שיש שם תקלה על הבור.

ובסברתו צ"ל דהוי כמו שהרחיב את הבור דאמרי' אם העמיקו חייב, ואף הכא כשהאבן הוא בפתח הבור הרי שהרחיב והביא אליו את הבור ולכן מחייב שנחשב שנתקל ונחבט באותו הבור שנעשה עליו בעלים ע"י שהרחיבו י' ובסו"ד כ' ומיהו ודיא לרב קשה וכו'.

ועיין ברשב"א דפליג עליה וכ' דהיה נראה למימר לכו"ע נתקל באבן ונשוף בקרקע יהיה פטור דלרב דאמרי' בור שאמרה תורה להבלו ולא לחבטו פטור דקרקע עולם הזיקתו ואפי' שמואל דסבר אף לחבטו הכא פטור דהוי כנתקל בבור ונפל לאחורי הבור דפטרינן ואמנם, כ' דליתא למימר הכי דלשמואל אמרי' דהמכשיל חייב וכמו דא' גמ' נ: דאם נפל מגובה על הקרקע חייב ומשמע אפי' שנשוף בקרקע הכא נמי כיון שנתקל באבן חייב לשמואל או שנשוף בקרקע עולם, ומה שנתקל בבור ונפל לאחרי הבור דפטור זה משום קול הכרייה [עיי"ש בגמ'] והבור לא המכשיל.

וכן עיין בנימוק"י להדיא על הא דהביא הרי"ף בלשונו את הגמ' דא"ר אלעזר לא תימא נתקל באבן וכו' אלא אפי' נתקל בקרקע ונישוף באבן חייב ועליה כ' משתלם מבעל הבאן אע"ג דלא איהו גרם ליה וכ"ש איפכא דהגורם עיקר ע"כ.

ומה שהביא הרשב"א ראיה לדבריו מנפל לגובה זהו הגמ' נ: דאמרי' לעיל מאי בינייהו במח' רב ושמואל איכא בינייהו דעבד גובה ברה"ר וכדכ' רש"י שעשה תל גבוה ברה"ר ועלה שם שור ונפל דהכא ליכא הבלא אלא חבט דלרב פטור דאגובה לא מחייב ולשמואל חייב דאגובה נמי מחייב [עי' לקמן מה שנביא בעז"ה מדברי הראב"ד והובאו נמי במלחמות] והוא קו' לתוס' והתם בד"ה לשמואל כתב דע"כ מה דחייב בתל הוא בנתקל בגובה ונחבט בקרקע דאי נחבט בגובה הר"ז כאבנו סגינו ומשאו דאמרי' [ג'.] דאי אפקריה בין לרב ובין לשמואל היינו בור ומשום דחבטה דידה הוא וכמו בור ברשותו דרב מודה דחייב נמי על החבטה אף הכא יודה דחייב על החבטה, וע"כ דרב דפוטר הכא בתל היינו דנתקל בגובה ונחבט בקרקע וע"ז פליג שמואל וסבר דחייב נמי על הגובה וקשיא דבכה"ג פוטר שמואל כי האי דנתקל בבור ונפל לאחריו דאמרי' התם דלשמואל נמי פטור דקרקע עולם הזיקתו, והיא קו' עצומה ומכחה מחק הריב"א את הגירסא ונתקל בבור וגרס התם ונתקל ונפל לאחורי הבור דלא נתקל בבור.

אבל הראשונים שהביאו דברי הריב"א כ' דבחינם מחק הגרסא, ואף תוס' תי' וי"ל כגון דעבד גובה ה' טפחים וסביב הגובה חפר בעומק ה' טפחים ונתקל בגובה ונחבט בעומק בור א"נ דוקא התם גבי נפל מקול הכרייה פטר שמואל שקול הכרייה גרם לו ליפולו וחבטה נמי לא גרם לו מעשיו שנחבט בקרקע חוץ לבור ע"כ.

אמנם לפי המ שראינו ברשב"א לא יליף כתרוצא קמא דתוס' דהא סבר דנתקל בגובה משמע אפי' שנשוף בקרקע עולם ולא כד' תוס' שחפר בעומק, איבררא, דנקטיה כולי רבותינו הראושנים כתי' בתרא דבנתקל בבור ונפל לאחורי הבור הוי מקול הכרייה.

וכי נעיין נחזי דע"כ נקטו תוס' תירוצם הראשון דהא לפי מה שכ' באידך תי' דבנתקל בבור ונפל לאחורי הבור הוא מקול הכרייה הוי סתר למש"כ בדף כח: דלשמולא בנתקל באבן ונשוף בקרקע פטור דבקרקע עולם הזיקתו והתם ליכא קול הכרייה וע"כ כתבו לתירוצם דקאי כשהעמיק את הובר וכדסבר שמואל במתני' כח. דנתקל במים ונפל על הקרקע שהמים נשפכים עליה חייב אף הכא כשחפר מחייב דזהו קרקע הבור.

אלא דעתה יש לבאר לשיטת הראשונים דפליגי על תוס' בתי' קמא הכא ובדף כח: מדוע לא נקטה הגמ' התם דנתקל באבן ונשוף בקרקע חייב דהא תוס' דייק מכח זה דפטור, ועכ כ' בעל המאור דללישנא קמא דר,א דאתיא כרבנן ולא כר' נתן י"ל דמשום דקתני התם בברייתא הטיח צלוחיתו באבן וזהו נשוף באבן לכן דייקה הגמ' בלשון זה, ובלישנא בתרא כ' נמי דאתיא כר"נ לא מיתמר ליה נתקל באבן וכו' משום דאנזק שלם קא מהדר ולא חש לפירושו ח"נ ע"כ.

ודבריו בלשנ"ב מכוונים למה שאמר בתחילה דסבר כתוס' נ: בתי' השני דאין נתקל באבן ונשוף בקרקע פטור אלא דחייב בו ובגופו נח' רבנן ור' נתן לדרבנן חייב נזק שלם ולר"נ חצי נזק וכן נח' בהניח אבן ע"פ הבור ובא השור ונתקל בה ונפל בבור עייב"ד. וזהו שלא כתוס' נ: בהמשך דברי ובתי' בתרא דכ' דליכא למימר דיישלם חצי התקלה עיי"ש ואף הרמב"ן במלחמות כתב דנתקל באבן ונשוף בקרקע חייב אף פליג על בעל המאור וסבר דחייב נ"ש ואפי 'לר' נתן שאמר כל היכא דלא משתלם מהאי משתללם מהאי אף זה חייב נ"ש.

ולפי מש"כ בהמש"ד י"ל דבהא נ"ח בעל המאור והאמב"ן דאיכא בגמ' התם תרי לישני דרבא אליבא דר' נתן דלעלם קסבר האי כוליה היזקא עבד והאי כוליה היזקא עבד וכו' ואיבעית אימא לעולם קסבר האי פלגא היזקא עבד והאי פלגא היזקא עבד ודקשיא לך וכו' משום דא"ל בעל השור לבעל הבור אנא אתוראי בבירך אשכחתיה את קטלתיה מאי דאית ליה לאישתלומי מהיאך משתלמנא מאי דלית לי לאישתלומי מיהאך משלמנא מינך, יליף בעל המאור דאי לאו דאשכח תורא ביברא דחברא לא משתלם מינה ועכשיו דאשכח משתלם ח"נ, פליג עליה מלחמות דבכ"א משתלם מינה כיון דליכא לאישתלומי מהאי אע"ג דעבד פלגא נזקא משלם הל ממי שאפשר משום דא"ל את גרמת לי ולפ"ז בין לישנא קמא ללישנא בתרא התם ליכא אלא גבי תשלומי שור התם עיין שהאריך הרמב"ן בדבריו וסבר נמי דנתקל באבן ונשוף בקרקע חייב וקשיא ליה מתל גבוה עעל רב דסבר דחייב על הבלו ולא על חבטו משום קרקע עולם הזיקתו מ"ש האי ממניח אבן ע"פ הבור דמחייב לכו"ע, והוא ק"ו אף לשמואל ולראשונים כתוס' כח: דסבר נמי לשמואל דאית ליה קרקע עולם הזיקתו בנתקל באבן ונשוף בקרקע וע"ז תי' הראב"ד דאוקימתא דתל היינו כגון שהיה גבשושית ברה"ר משפעת מכל צדדיה ולא היה שם חבט ורגל הרבים דורסת עליה והוא השווה אותה מצד אחד עד שנעשה חבט והועל הבא מצד אחד ונופל מהצד האחר ע"כ. והובא נמי במלחמות ואף בשטמ"ק אלא דהשמיטו שם מה שהובא בהמשך דבריו בספר החדש שנדפס לראב"ד עיי"ש ובמלחמות דתי' באופן אחר.

ה. ביאור מתני' דנטפו כליו במים – כ' הרמב"ם פי"ג מהל' נזק"מ הל' ג' בתו"ד נתקל בקרקע ונחבט בתקלה זו והוזק בה חייב בעל התקלה ואם הוזקו כלים בכל אלו או נטנפו פטור ע"כ ובלמ"מ דייק מינה דמשמע דוקא נתקל בקרקע ונחבט בתקלה הוא דחייב אבל נתקל בתקלה ונחבט בקרקע פטור כשיטות הראשונים דפליגי על תו' כח: וכתי' הא"נ בתי' נ: אלא דזהו קישא לרמב"ם מתל גבוה דהתם משמע כדאמרי' לעיל בתוס' דנתקל בגובה ונחבט בקרקע חייב לשמואל וליכא למימר כתי' קמא בתוס' דאיירי בתל חמשה טפחים וסביב הגובה חפר בעומק חמשה טפחים דהוי נתקל בגובה ונחבט בעומק הבור דהא פסק הרמב"ם בפי"ב הט"ו עשה תל גבוה ברה"ר וכו' אם היה גבוה עשרה טפחים וכו' משמעות לשונו שעשה תל גבוה עשרה ולא חמשה טפחים וכדאוקימתא דתוס' והק' נמי הלח"מ מהאי דאמרי' בתוס' כח: דלשמואל דסבר דפטור אליבא דתוס' שם בנתקל באבן ונחבט בקרקע הוחלק במים חייב אע"ג דקרקע עולם הזיקתו ומשום דנחבט בקרקע שהמים נשפכים עליה דדמי לקרקע הבור וזה לכאו' א"א לומר לשיטת הרמב"ם דכ' הכא בהל' י"ב נבלעו המים בארץ ונשארה הארץ חלקה וכו' והוזק בקרקע הר"ז חייב בנזקיו ושם לא הזכיר שיפול לאותו קרקע שהמים עליה.

והנראה בקו' זו איכא למימר דתליא במאי דנח' בפירושא דגמ' ל. דאיכא התם מתני' השופך מים ברה"ר והוזק בהן אחר חייב בנזקו וכו' ובגמ' התם אמר רב לא שנו אלא דנטפו כליו במים אבל הוא עצמו פטור קרקע עולם הזיקתו א"ל רב הונא לרב לא יהא אלא כרפשו [וכמו שהמשליך זבלו ברה"ר וחייב שלא הפקירו ה"נ שנתערבו המים והעפר ונעשה טיט רפשו הוא והוי בור וכפרש"י מדמוקי לה בטינוף כלים מכלל דלא אפקריה דהא בור לא חייב כלום] תי' הגמ' מי סברת דלא תמו מיא בדתמו מיא וכו' ובדין זה פסק הרמב"ם בהל"ב נבלעו המים בארץ ונשארה הארץ חלקה והוחלק ונפל והוזק בקרקע הרי זה חייב בנזקו, ומשמע מדבריו דנשארה הארץ חלקה דהמים כבר נספגו בה ולא נשאר שום רושם על הקרקע וכתי' דגמ' בדתמו מיא, אלא דעיין בהשגות דכ' הראב"ד א"א פי' שנעשית טיט וזהו כפרשו דאמרו בגמ' ל. ונראה דהכי גריס לה מי סברת דתמו מיא כלו' ונעשית הקרקע טיט לא דלא תמו מיא וכו' ולדבריו י"ל דאי נימא הכי בדעת הרמב"ם הרי דהוי כקרקע שהמים נשפכים עליה דמה שנעשה טיט הרי דאיכא נמי רושם דמיא על הקרקע וכיון שנפל לאותה קרקקע מתחייב אף אליבא דשמואל אי נימא ביה דנתקל באבן ונשוף בקרקע פטור וכתוס' כח: אמנם, פליג עליה המ"מ וכ' נמי המגדל עוז דבגרסת הגמ' שם מסתברא דוקא כפי' הפשטו וכדכ' רש"י ז"ל דרב השיב לרב הונא מי סברת דמיירי בלא תמו מיא דמדמי לרפשו דהיינו טיט שעדיין המים בעין לא בדתמו מיא ונבלעו ונשאר שם רק הגורם להחלקה ולפיכך הוזק בו גופו בלבד ואם היה בו טיט היו מטנפים בו כליו נמי, וכן כ' דמשמע הרי מדברי הרמב"ם בעצמו נבלעו המים וכו' והוחלק ונפל וכו' ולא הזכיר בדבריו לשון טיט כלל.

איברא דנראה דקשיא ליה לראב"ד דאי תמו מיא הרי מפקירם ואליבא דרב הוי בור דאמרי' ביה שור ולא אדם חמור ולא כלים ומפטר על כלים ומה אמר רב לא שנו וכו' ופסק הרמב,ם דחייב בנזקיו, וזהו קו' התוס' התם דאוקי דלא תמו מיא כ"כ דעדיין הם ראוין להשתמש בהם במשהו ובסתמא לא מפקירן, והרגיש תוס' בזה דלא אזיל תי' בשופי ואף הראב"ד לא חש להאי אוקימתא במתני' ולכן סבר כתוס' דכ' בסו"ד ז"ל ואי הוה גרס איפכא הוה ניחא מי סברת דתמו מיא ונכנסו בעפר ונעשה טיט לא דלא תמו מיא שהרמים צלולים עדיין דמסתמא לא אפקרינהו ע"כ ולשיטתייהו ניחא מה דהק' הכא הלח"מ בהל"ג אבל הוא עצמו לא סבר הכי שפיר הק' מדף כח: דמחייב שמואל בנתקל במים ונשוף בקרקע ואי נימא בהרמב"ם כדדייקינן בלשוניה דנתקל באבן ונשוף בקרקע פטור תקשי הא, ולכיא ליתי' דתוס' התם דאוקמא בקרקע שהמים נשפכים עליה וכמבואר.

ומכח האי קו' הוצרך לפרש בלשון הרמב"ם באופן אחר דאיהו נמי סבר דנתקל באבן ונשוף בקרקע חייב וסבר הרמב"ם כתי' דא"נ בתוס' נ: וכ' דההיא דתל לא קשיא ליה כלל משום דאיהו מפרש טעמא משום דבעינן דרך נפילה וכו' אלא שעדיין קשה לשון הרמב"ם הכא דכב דוקא נתקל בקרקע ונשוף באבן וע"ז תי' דנתקל בקרקע ונחבט בתקלה לרבותא דאע"ג דתחילת ההיזק עשה הקרקע דהוא היה הגורם בכ"א חייב ומכאן דכ"ש כשנתקל בתקלה ונחבט בקרקע דחייב, ונדחק בדבריו טובא ואף הוא בעצמו הרגיש בזה וכ' בסו"ד ז"ל ואע"פ שאין לשוני מוכיח כן מ"מ אנו צריכים לומר כן כדי לתרץ כל הקושיות הנזכרות בדברי התוס' דמדבריו משמע דלית ליה אותם התירוצים כדכתבינא ע"כ – ועוד יש להק' דהא תוס' הכא בסוגיין כח: דייק מגמ' בשני הלישנות דדוקא נתקל בקרקע ונשוף הקרקע פטור והשתא דכתב הרמב"ם להאי הלכתא לא הוה ליה להעלם מדיוקא דראשונים ואי פליג עלייהו הו"ל למיכתב הכי בהדיא ומדלא כ' משמע דניחא ליה דיוקא דתוס' מגמ'.

אשר על כן נ"ל לפרש דברי הרמב"ם ולמימר דדייקינן מינה שפיר דדוקא נתקל בקרקע ונחבט בתקלב מחייב אבל בנתקל בתקלה ונחבט בקרקע פטור והוא כשיטת תוס', ולדבריו י"ל דהנה הרא"ש ב"ב פ"ב סי' י"ז כתב לחלק בגדרי ברי היזקא ודוגמא לדבריו הביא מההיא דשיסה בו כלב ונחש דלא ברי היזקא כ"כ דשמא לא ישיך הכלב והנחש, והנראה הכא דודאי בתר חבטה אזלינן דסבר שמואל דכל דמיד בגמר התקלה ודאי ינזק מכחה הר"ז מחייב כי האי דבור דהתקלה נמשכת עד לקרקע דלא יכול להגיע אליה דרך אחרת לבד מדרך התקלה שמיד בגמר החלל ודאי ניזוק ואין שום אופן שבעולם שיעצור באמצע חלל הבור ושנחבט בקרקע אמרי' דחבטתו ודאית והוא אף בתל גבוה עשרה מה שעשה הוא דהגביה מהקרקע דופן שהנתקל בו הרי הוא נופל בדיוק כבור מכח התקלה לקרקע הזאת ובאופן הרגיל שהולך למעלה לא יכול להגיע לזאת הקרקע אלא ע"י התקלה, ובזמן שנתקל כבר אינו יכול לעצור דודאי ינזק מכחה, והוא דין שווה בנתקל בבור ונפל לפניו [עיין לקמן שהסברנו דין זה ברמב"ם] ובנתקל במים ונפל בקרקע שהמים נשפכים עליה [ונימא ברמב"ם כשיטת הראב"ד בטיט] הרי דשם אין הנידון כלל דמשום שהתקלה היא עצמה המזיק והרי זה בודאי חייב כנפל לבור, משא"כ בנתקל באבן ונפל בקרקע עולם הרי התם אינו בא מגובהה [ובאבן ככל שהיא יותר קטנה יותר טענתיה מדין נתקל טובא, דאבן גדולה באופן רגיל אדם מבחין בה כמו כותל באמצע רה"ר] והנתקל בה לא בהכרח שיפול על הקרקע שניזוק בה, ולקרקע הזאת אפשר להגיע מכל מיני מקומות בלי ליפול עליה ומה שנפל יתכן שמזלי הקא גריס ליה ולאו דוקא האבן הזאת שבה נתקל דפעמים רבות אחר שנתקל יכול עוד לעצור מפני נפילו ואף אי נפל אינו מחייב שיזוק ובזה יתכן ונימא ליה המוציא מחבירו עליו הראיה, ודנימא הכי אתי שפיר אף הרא"ש דאמרי' דמאי דפסק בכח: כתוס' התם סתר למה דכ' בדף נף כתי' בתרא דתוס', ונימא דאליבא דאמת לא פליג תי' הא"נ בתוס' על מש"כ בדף כח"\: [אמנם, בלח"מ ועוד כ' דפליג] והיא גופא מאי דקאמר תוס' א"נ התם גפי נפל מקול הכרייה ופטר שמואל שקול הכרייה גרם לו ליפול וחבטה נמי לא גרם לו מעשיו שנחבט בקרקע שחוץ לבור ע"כ, היינו דמסביר תוס' דהתם מה שפטור דתקלתו לא בהכרח גרמא להיזקו דהא איכא למיתלי  בקול הכרייה וכדו'.

ולפי"ז שפיר נמי אולי מה דכ' הרמב,ם הכא בהל' י"ח בתו"ד נפל לפניו מקל הכרייה חוץ לבור ומת או ניזק אין בי"ד מחייבין אותו ואם תפס הניזקק אין מוציאין מידו, ואם נפל לאחוריו חוץ לבור ומת או הוזק בעל הבור פטור ע"כ י"ל דכאשר נפל לאחוריו הרי דטענת בעל התקלה בריא ופי דקאמר דאי נפלת לאחוריך דאין זה דרך נפילה הרי דלא תקלתי בהכרח הפילתך אלא דכוחות אחרים היו כאן ולכן פטור דהנפילה מוכיחה לטענתו משא"כ שנפל לפניו והוא מראה נמי דיש סבירות גדולה שההיזק הוא מחמת האי תקלה אמרי' דאם תפס הניזק אין מוציאין מידו. [ובישוב זה האחרון בהל' יח' לא עיינתי די הצורך ואכמ"ל].

ו. נפל מקול הכרייה – הרמב"ם פי"ב מנזק"מ הל' יח' כ' "היה חופר בבור ונפלה הבהמה מקול החפירה בתוך הבור ומתה אם נפלה מלפניה חייב נפלה לאחריה כגון שנבעתה וחזרה על עקיבה לאחור ונפלה ומתה פטור, שנאמר "ונפל" עד שיפול דרך נפילה, נפל לפניו מקול החפירה חוץ לבור ומת או ניזק אין בי"ד מחייבין אותו ואם תפס הניזוק אין מוציאין מידו, ואם נפל לאחוריו חוץ לברו ומת או הוזק בעל הבור פטור".

והנה בהשגות כ' הראב"ד א"א נראה לי כל הסוגיא אינה נצלת מן השבוב וכו' וכ"כ בלח"מ דאלו הדברים תמוהים הם מאוד ותקשי לראב"ד על הרמב"ם חדא דהיאך כ' הכא דנפלה לאחוריה לבור פטור דהוי כרב ולעיל בהל' יד' כ' בור שחייבה עליו התורה אפי' לא מתה הבהמה אלא מהבלו ואין צ"ל אם מתה מחבטו וכו' והוי כשמואל, ועוד קשה דנפל לפניו מקול הכרייה חוץ לבור כ' הרמב"ם דהוא ספק דאם תפס מוצאין מידו והרי בגמ' אמרי' דבין לרב ובין לשמואול חוץ לבור פטור ולא הסתפקה בזה כלל, והמ דכ' הראב"ד דנסתפק להרמב"ם אי הוי הלכתא כרב או כשמואל ולמעלה פסק כשמואל והכא חזר בו לא יליף הכי הלח"מ דאי נימא דהי"ל ספק הו"ל למימר דכשהבור כי האי דתל גבוה דהוא לחבטו ולא להבלו הוי ספיקא אי חייב או לא, ולא היה צריך לכתוב בפשטות דבבור חייב אף לחבטו. ועוד ע' דהוק' לו כל דברי הראב"ד דכ' ליישב את הרמב"ם ולכן כ' איהו ליישב דבריו דבעיקרו של דבר הוק' לר"מ קו' תוס' נ: דמ"ש נפל לאחוריו דפטרינן מתל גבוה וכנ"ל ולא רצה ליישב את התי' התוס' דהוי דוחקא ולכן ס"ל דפלוגתא דרב ושמואל היא בקרא דנפל דמשמע דרך נפילה סבר רב למימר דרך נפילה ממש וכדכ' רש"י דמשמע תרתי דיפול לעוק ועל פניו ולכן בתל גבוה פטר דאינו דרך נפילה משו"ה, ושמואל סבר דונפל כל דהו סגי בקצת דרך נפילה וכיון דבתל נפל על פניו סגי בכך לחיוב, אבל בנתקל בבור לאחריו ונפל חוץ לבור אפי' שמואל יודה דפטור דאין כאן דרך נפילה כלל, ולפי"ז מ"ש דנפל לפניו מקול הכרייה דחייב הוא לשמואל דאפי' דנפל חוץ לבור כיון דנפל לפניו חייב אבל נפל לאחוריו וחוץ לבור אין ונפל כלל ופטור ולכן שפיר פסק הרמב,ם בהלי"ד דהל' כשמואל בדיני, ומה שכ' בהלי"ח בדין נפל לפניוחוץ לבור וכו'י"ל דעיין בגמ' נג. תני רב חנינא לסיועי לרב ונפל עד שיפול דרך נפילה, מכאן אמרו נפל לפניו מקול הכרייה חייב לאחוריו מקול הכרייה פטור וזה וזה בבור וכו' הרי דדינים אלו הם אליבא דרב אבל י"ל דסבר הרמב"ם דמאי דנקטי בברייתא לאחריו פטור לא הוי טעמא משום להבלו ולא לחבטו כרב משום דבעינן ונפל דרך נפילה צא ולמד דבכל אופן לאחריו אינו דרך נפילה ולכן אמרי' דפטור ואה"נ ה"ה לשמואל, רק דלשמואל לאחריו בתוךה בור חייב דכן הוא דרך נפילה ובברייתא כ' דפטור, ומעתה יש לדון באופן שנפל לפניו חוץ לבור דברייתא לא נקטה דינו מפורש ויתכן דלא פלגא על שמואל דסבר דחייב משום דלדידה אית ביה קצת דרך נפילה או שמא כיון דברייתא זו היא סיעתא לרב ובשני הדינים קיימא אליבא דרב דאפי' בתוך הבור פטרה בנפל לאחוריו הרי דגם בזה תסבור כרב דנפל לפניו חוץ לבור פטור דאין כאן עומק ומכיון שדין זה הוי ספק דברייתא לא פירשה נקט ביה הרמב"ם שאם תפס אין מוציאין מידו.

ודבריו ברמב"ם ק"ק דהא ההגיון הפשוט או' דכיון דנקטה ברייתא כרב בדינים אלו הרי דסברא כוותיה בעיקרון דנפל דבעינן נפילה ממש בעומק ומלפניו ולכן נקטה דלאחריו בתוךה בור פטור, ומדוע דנימא בנפל לפניו מחוץ לבור דתחייב כשמואל הרי התם ליכא נמי דרך נפילה ממש כדבעי רב דהא אינו בעומק, ובסו"ד הרגיש בזה הלח"מ וכ' ז"ל אמת הוא שהוא רחוב בעיני אבל מה אעשה שלא מצאתי יישוב מרווח בסוגיא ע"פ הנראה לפום ריהטא מדבריו ע"כ.

ועיין באהז"ל דדן באריכות בדברי הרמב,ם ובתורף דבריו כ' דמקרא דונפל עד שיפול כדרך נפילה ממעטינן דוקא במתה ולא בהוזקה כמו דאמרי' בגמ' כח: שור ולא אדם חמור ולא כלים וה"מ לעינן קטליה כיון דהפסוק קאי על מיתה והסברא נותנת הכי דנחייבו בין על מיתה בין על נזקין אלא דגזה"כ לפוטרו על מיתה ולכן מחייבינן על נזקין וא"כ אף הכא ונפל וכו' ממעטינן דוקא במיתה ולא בנזקין ואליבא דרב כיון דמקרא יליף סברא דלהבלו ולא לחבטו הרי דלדלידה דפטרינן על חבטה משום דקרקע עולם הזיקתו פטרינן נמי על נזקין משא"כ לשמואל דהוי רק גזה"כ לא אמעיט אלא מיתה ועיי"ש שהאריך בנפילה לאחריה חוץ לבור דפטור.

עכ"פ דנימא הכי דאפי' לשמולא דפטר בנפל לפניו חוץ לבור היינו דוקא במיתה ולא בנזיקין ומשו"ה בין בנפילה לאחריה בתוך הבור בין נפילה לפניה חוץ לבור כ' הרמב"ם ומתה א"כ הכא דמיירי בנזיקין דהא דמיירי באדם בודאי חייב לשמואל בנתקל באבן ונשוף בקרקע ולא נפטר מקרא, והוא דלא כדילפינן אנן לדיוקא ברמב"ם לעיל דנתקל באבן ונשוף בקרקע פטור, ולכן ככ' אבהז"ל דבגמ' דדייקינן ברא' כח. דנתקל באבן ונשוף בקרקע פטור אה"נ היינו לשיטת רב דר"א סבר הכי דלהבלו ולא לחבטו ודאי דפטר בין במיתה בין בנזיקין דהא ליכא הבלא. אבל אנן דקיי"ל כשמואל חייב בנתקל באבן ונשוף בקרקע, ולכן פסק הרמב"ם פי"ג הלי"ב דהוחלק במים והוזק בקרקע חייב ולא חי' כתוס' במים דנשפכים עליה ומשום דהתם מיירי בנזיקין ולא במיתה, ודוקא גבי תל הוצרך הרמב"ם לכתוב והוזק בגובה משום דמיירי התם שמתה הבהמה, אבל הכא דמיירי בנזקי אדם גם בנתקל באבן ונשוף בקרקע חייב ועיין נמי בדבריו שהסביר אף את לשון הרמב"ם שכ' נתקל בקרקע ונשוף באבן.

והנה אף אי נימא הכי ברמב"ם הא תקשי נמי מה דפסק הטור בסי' תי"א סק"א דכ' תולדות הבור וכו' לפיכך יש לו כל דין בור לחייב נזק שלם מתחילתו על מיתת הבהמה או היזקה ועל נזקי אדם בין נתקל באבן והוזק באבן בין נתקל בקרקע והוזק באבן, אבל אם נתקל באבן והוזק בקרקע פטור ופטור בו ממיתת אדם ונזקי כלים וכו' ע"כ סבר בהכי דנתקל באבן ונשוף בקרקע פטור ואילו בסי' ת"י סק"ו כ' שם לחייב בגובה, ועל סתירה זו ליכא להאי תירוצא דאבהז"ל דהא הטור כ' מפורש בין על מיתה בין על נזיקין ולא פליג בהו, ורק אי נימא כדילפינן אנן ברמב"ם דנתקל באבן ונשוף בקרקע פטור וכדכתבינא לעיל דלא כפי' דאבהז"ל אתיא שפיר אף שיטת הטור.

ושוב ראיתי דבס"ד כוונתי ברוח דברי לעיל למש"כ בדרישה על הא דסתרי תוס' אהדדי וכן על הסתירה במה שפסק הטור וז"ל וביישוב סתירת דינייהו אהדדי היה נ"ל לומר דודאי בתר חבטה אזלינן ולהכי כאן כיון שהחבטה היתה בקרקע עולם פטור בעל האבן ובמניח אבן ע"פ הבור ונתקל עליו השור ונפל לבור חייב בעל האבן בתשלומים כיון שיש שם חיוב על מקום החבטה שהרי נחבט בבור וכדברי תוס' הראשונים הנ"ל והא דנעשה תל גבוה עשרה ס"ל לשמואל דחייב אף כי נחבט בקרקע היינו משום דקרקע שסובבו שם בור עליה כיון דיש בו כדי להמית הנופל מהתל ע"פ הקרקע שסביבו נמצא דשם תקלה עליה דמה לי חפר בו ונחבט ע"י חפירתו בגובה עשרה בקרקע עולם דלמטה ומה לי עשה בגובה עשרה ממטה למעלה ונחבט ע"י בקרקע עולם דלמטה ממנו דהוה ליה כקרקעית דבורו משא"כ בנתקל באבן ונשוף בקרקע עולם שבצידו שאין שם תקלה על הקרקע מכח האבן המונח מצידו דהרי אינו ראוי למות מכח זה וכדאמרי' בפרק הפרה נג. דמצי בעל האבן למימר לבעל הבור אי לאו בירא דידך אבא דידי מאי הוה עביד אי הוה נתקל בההוא הוה נפל וקאי קמ"ל ע"כ. הרי דלהדיא חילק בין נפל לבור וכן נפל מתל גבוה דהתם ודאי ינזק מכח התקלה הזאת לבין נתקל באבן שאין ודאי ינזק מכחה וכיון שכך וכדאמרי' דבתר חבטה אזלינן פטור, אלא דע"ז הק' דא"כ מדוע אמרו תוס' טעמא דשמואל דנפל לאחורי הבור פטור משום דעביד חצי תקלה הרי לדבריו בלאו הכי כיון שהתקלה היתה במקום שאין שם תקלה עליה וא"כ דברי תוס' אינם מיושבים בזה וצ"ע ובכ"א כ' דדוחק לומר דנחלק תוס' כח: על מש"כ התם נ: בתי' הא"נ.

ואנן נחזי נמי בספרי רבותינו המפרשים דהתחבטו קשה בסוגיא זו ולא נחתי לגמרי לסוף דעתייהו דהראשונים והשאירו סוגיא זו בצ"ב וכמו דכ' לעיל הלח"מ בדבריו דרחוק הוא מעניו אך לא מצא דרך אחרת ברווחא דמילתא והוא אף בדוחקא דהדרישה ועוד עיי"ש.

ז. "בור" הלכתא כמאן כרב או כשמואל – ולענין הלכתא כרב דאמר בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו או כשמואל דא' להבלו וכש' לחבטו אמרינן לעיל בדברי הראב"ד בהשגותיו פי"ב הי"ח דמספקא ליה להרמב"ם כי כרב או כשמואל ובתחלה פסק בהלי"ד כשמואל וחזר בו בהלי"ח, אמנם, בלח"מ כ' דאין הדברים נראים דא"כ הול"מ בגובה דלית ביה הבלא כי האי דתל דאית ביה רק חבטה אית לן ספיקא ולכן י"ל דסבר הרמב"ם דהלכתא בדיני כשמואל.

ובשיטת הרי"ף עיין בר"ן וברא"ש דנקטו ביה דפסיק כרב וזהו מה שהביא מתני בר חנינא לסיועיה [נג.] דהוא פשטות דקרא דונפל עד שיפול דרך נפילה ממש ומשום הבלא דלא כשמואל דסבר דלאחוריו בתוך הבור נמי מחייב.

ובגרסאות שלנו הביא הרי"ף הכי ובדבריו כ' דאיכא למ"ד דהל' כשמואל בדיני ומשום דאיכא ראיה אף לדבריו מר"נ במסקנת הגמ' נא. דאיגנדר גנדורי עיי"ש [ואף שהיה נ' בפשיטותא דגמ' דבמסקנא ליכא כלל ראיה לרב או לשמואל, ואוקימתא דאיגנדר דוקא אליבא דשמואל ולרב אינו צריך בה] ובכ"א נקטו ביה הרא' ואף כ' במפורש דהלכתא כרב, וכ"כ הר"ן דמשום דכל מהלך הדברים בגמ' הוא שקלא וטריא לתרוצי אליבא דרב עיי"ש שהאריך.

אבל הרא"ש נקט בהלכתא כשמואל כיון דאיכא נמי ראיה לרב מתני דרב חנינא לסיועי ואיכא נמי ראיה לשמואל מר' נחמן, הוי ספק שקול ובדיני כי  אזלינן בתר הלכתא כשמואל, ותמה על הרי"ף שהתעלם ולא הביא את הראיה מר' נחמן לשמואל ובראב"ד תי' דאיכא תרי דיני לר"נ וכו' ולא נהירא לרא"ש דבריו, ואולם לשיטתייהו לא הוה להו הגרסא המודפסת בספרים שלנו דהביא הרי"ף נמי את הראיה מר"נ ובכ"ז פסק כרב בן ע' בפלפו"ח.

הרי דלשיטת הרי"ף הלכתא כרב, אמנם אף הוא הביא דאיכא מ"ד כשמואל דהלכתא כוותיה בדיני, וכך פסק הרמב"ם בפשטות הדברים האמורים בהלי"ד וכדאמרי' דאף הרא"ש כ' הכי דהלכתא כשמואל דבור שחייבה עליו תורה להבלו וכ"ש לחבטו ע"כ.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
השארת תגובה

error:
גלילה לראש העמוד