טבע הנהגת עולם

מאת <b> הרב  שלום אביחי כהן</b>

מאת הרב שלום אביחי כהן

במדור זה מתפרסמים חלק מכתבים על התורה, בהלכה, ובש"ס, שחלקם יצאו לדפוס בחיבורים "מילי דנזיקין", "נתיבי שלום" ועוד

פרשת בראשית

מהו גדר "טבע" וכיצד נגדיר את "הנס"? היאך נרקם הקשר בין עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל? האם טענת הגוי לישראל "לסטים אתם" צודקת? עד כמה תשובת ישראל לגוי אמורה להרגיעו? מהי אמונה ראשונית ומהי אמונה בוגרת?

 

מספרים שפעם ערך אחד המדענים הגדולים סעודה חגיגית בביתו לכבוד ידיד נעורים שאף הוא היה מדען חשוב אשר שב לאנגליה. במהלך הסעודה התעניין הידיד בנימת תהייה על השמועה כי המדען המארח מאמין נלהב בבורא עולם. לשמע השאלה הרצינו פני בעל הבית והוא השיב: "רצוני להראותך דבר מה אשר בוודאי יעניין אותך". המדען הנודע שהתפרסם במיוחד לאחר שהמציא את החשמל, הראה לאורחו מערכת כדורים, גלגלים וקפיצים, והסביר: אלו הם כוכבי הלכת, זהו כדור הארץ, כשמסביבו חג הירח, זהו שבתאי על ירחיו וכו'. במשיכת חוט הפעיל המארח את המערכת, והנה החלו הכוכבים לנוע זה לצד זה וזה מסביב לזה כחיקוי מושלם של מערכת הכוכבים בחלל.

האורח ההמום ממראה עיניו (אז טרם התגלה החשמל), קרא בהתרגשות: "איך עשית זאת?". והמדען המפורסם השיב לו בנימת שלווה: "אני? לא עשיתי זאת. בחצר ביתי הצטברה ערימת גרוטאות של כדורים, קפיצים וכדו'. מרדף כלב אחר חתול גרם לאחרון לזנק היישר על גבי ערימה זו, כשהכל מתעופף באוויר. לשמע הרעש יצאתי לחצר ולפליאתי גיליתי כי שיבת החפצים השבים לאדמה זה על גבי זה, וזה בסמוך לזה, יצרו מוצר זה שלפניך". למראה פניו המשתוממות של האורח, שינה המדען את טון דיבורו למוכיח ואמר: "מערכת זו אינה אלא דמי המחקה את המקור  האמתי – העצום, המורכב והמפליא לעין ערוך. הדמי אינו יכול להיווצר בדרך מקרה, והמקור כן?!".

האם נוצר העולם יש מיש או יש מאין?! – זאת אחת השאלות שהעסיקו רבות את העולם המדעי. עד אמצעיתה של המאה הקודמת, ההנחה הייתה שהחומר היה קיים מאז ומעולם וכי העולם הוא נצחי והתפתחותו היא יש מיש. עם התפתחותה של הטכנולוגיה המתקדמת שאפשרה את חקירת היקום, שינה המדע את תפיסתו ואימץ את גישת הבריאה, לאמר, אין העולם קדמון אלא נוצר יש מאין. מכאן ואילך ניתנו תיאוריות שונות באשר לזמן ואופן הופעתו הפתאומית של החומר וצורת התפתחותו לעולם כה מורכב ויפה.

שתי תפיסות הללו והכרעת היהדות, מובאות בדברי הרד"ק בישעיהו[1] על הפסוק "כה אמר האל ה' בורא השמים ונוטיהם רקע הארץ וצאצאיה נתן נשמה לעם עליה ורוח להלכים בה", ושם כתב:

"האל שהוא בורא שמים, העניין הזה אמרו הנביא כמה פעמים לפי שהיו בדורו בעלי אמונה רעה שהיו מאמינים כי העולם לא נברא אלא כך היה קדמון וכו' ומפני האמונות הרעות ההם היה שונה תמיד העניין הזה כי השם יתעלה הוא בורא העולם ומחדשו והוא מוציאו מאין ליש, ואמר בורא השמים, אמר אל יחשוב אדם כי השמים בעבור שהם קיימים ולא יקרה אותם שום הפסד ושום שנוי שהם קדמונים אלא האל בראם וחדשם".

בסיס אמוני זה פותח את דברי חמשת חומשי התורה במילים: "בראשית ברא אלוקים", ובכך שולל את תיאוריית הקדמות התופסת את החומר כקדמון ונצחי, ומאמץ את עיקרון תיאוריית הבריאה כי נברא העולם יש מאין, והממציא הוא בורא העולם שברא וחידש את עולמו.

אמנם באמת איננו צריכים לעדות זו, אחר שכבר קיבלנו בעשרת הדיברות את מצוות "זכור את יום השבת לקדשו", שבה נאמר עוד "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי".

אכן עיון בדברי הראשונים[2] מלמד, כי אין המטרה כאן לעדות על הבריאה, אלא עדות של הבריאה. כלומר, חלק העידית שבבריאת שמים וארץ תהיה נתונה בחלק העידית שבנבראים. עידית זו, שהיא ארץ ישראל המוזכרת בדברי הכתובים כארץ הטובה, ניתנה לזרעו של אברהם אבינו מבנו יצחק, ובכך נתגלה הקשר המיוחד בין הקב"ה, ארץ ישראל ועם ישראל.

מלחמת אומות העולם בעם ישראל לאורך ההיסטוריה כולה, היא מלחמה על הקשר הזה. זוהי אינה רק מלחמת קנאה לתואר, זוהי מלחמת קיום במובן הנפשי, המבטאת חרדה מהקשר עצמו המעמיד ראי מול כל יושבי עולם ומחייבם להתנהל בחייהם על פי מתכונת מסוימת, כפי שמורה דגם ההתקשרות בין הבנים הקרובים לאביהם בורא האנושות כולה.

לאורך ההיסטוריה מלחמה זו נעשתה בשלושה מסלולים המשרתים מטרה אחת – נטרול מקור החרדה. שיטה אחת הייתה ניסיון פרימיטיבי לגבור על בורא עולם, ואותה ייצג נמרוד שגרר אחריו את אנשי דור הפלגה לבנות מגדל על מנת להילחם באלוקים.

שיטה אחרת גם היא קדמונית ומיושנת הייתה להכחיש את קיומו של הבורא, ואותה ייצגו בראשית ההיסטוריה כל עובדי האלילים הסוגדים לעצים ולאבנים. הסגידה הזאת, אמנם ייצגה את הכחשת האלוקים, אך באותה נשימה כופפה את האדם בפני כוח אחר שאותו זיהה באותם פסלים, ושוב נמצא האדם כפוף לחוקים וטקסים שנכפו עליו על ידי כוהני האלילים, ונמצאת מטרת כפירתו פגומה. עם הזמן השתכללו אנשי השיטה וזנחו את האלילים בטענות ותיאוריות שהכחישו לא רק את אליליהם אלא את כל מה שאינו נצפה ואינו נמדד באופן ישיר, ובכלל זה, כמובן, את בורא העולם. השפה הגבוהה והמונחים המדעיים שמשתמשים בה אנשי השיטה הם עטיפתה החיצונית של אותו מסלול כפירה פרימיטיבי, המבקש לערער את כוחו העליון של הבורא, וממילא את סגנון החיים המוכתב על ידו.

השיטה השלישית, מתקדמת ומסוכנת יותר מאחיותיה. היא מקבלת את עובדת היותו של בורא כל יכול, אך מערערת על בחירתו בעם ישראל כעם הנבחר וממילא מנסה לקעקע את דגם החיים האלוקי. זוהי שיטה מתוחכמת ביותר, היא משכנעת מאוד, ומשתמשת במושגים אלוקיים על מנת להצדיקה. שיטה זו מיוצגת על ידי שתי הדתות הגדולות בעולם, הנצרות והאסלאם. שתיהן מכוונות את חיציהן על היהודי ועל הקשר שלו לארץ הקודש, וסכנתן כל כך גדולה עד שהוצרך הקב"ה להדריך את ישראל כנגדן כבר בפתחה של תורה, כפי שנבאר בדברי רבי יצחק במדרש אגדה המובא ברש"י ובראשונים.

רבי יצחק התקשה, מדוע פתחה התורה בכל אותם סיפורים הסתומים להבנה, כסיפור הבריאה, סיפור יצירת אדם וחוה, חטאם ועונשם, סיפור גן עדן וגירוש האדם ממנו, סיפורי דור המבול ודור הפלגה, שעליהם כתב הרמב"ן שהם סוד  עמוק, אינו מובן מן המקראות, ולא ייוודע על בוריו אלא מפי הקבלה עד משה רבינו מפי הגבורה, ויודעיו חייבים להסתיר אותו. ואם כך, לא היה צריך להתחיל את התורה, אלא מהמצווה הראשונה שהיא מצות קידוש החודש, ומה הטעם שפתח בבראשית, והרחיב לתאר את העניינים הסתומים שרק מעטים יודעים להסבירם, ואינם רשאים לגלותם?

ועל כך ענה רבי יצחק: "משום כח[3] מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

תשובה זו צריכה ביאור ראשון, היאך מצא רבי יצחק קשר בין סיפור יצירת העולם והאדם לתשובת ישראל כנגד טענת הגוי. והשאלה הנוספת שמתבקשת לאור דבריו היא,  כיצד תהא זו תשובה לגוי, הלא זוהי השקפת עולמו של היהודי הבנויה על דברי התורה וכי בזה נפייס לגוי הטוען "לסטים אתם"? ואם תרצה לומר כי אף הגוי בתוככי ליבו יודע כי כל הכתוב בתורתנו אמת לאמיתה הוא וממנה יצאו להם כל התורות האחרות, אם כן מתחילה מה היא טענתו עד שנזקק לה הקב"ה, הלא כבישת הארץ הייתה בציווי בורא שמים וארץ ובלעדיו לא יכלו ישראל להילחם בשבעה אומות ולהכניעם, וזהו סימן מובהק לרצון הבורא ולבעלותם של ישראל על אדמת ארץ ישראל?  

מהותו של הטבע

על מנת להבין את הדברים, יש לנו לבחון את המושג "טבע" המהווה גולת כותרת להתנהלותה של הבריאה. ההנחה הראשונית אומרת כי הפכו של זה הוא הנס, משום שהטבע הוא סדר מסוים שנוצר מהתהוות מציאויות שונות זה לזה וכך היא ההנהגה הפשוטה. ואילו הנס חורג מסדר זה ונעשה ללא קשר לסיבות מציאותיות הנראות לעין.

אולם בנקודה זו נחלקו קדמוננו גדולי עולם. הרמב"ם נקט כי הנס הוא אכן מאורע חריג וחד פעמי כבריאת העולם, ומכאן ואילך מתמיד סדר מסוים המתחייב מן החכמה האלוקית, וכל נס אינו מבטל את הסדר הטבעי כי אם מגלה בו טפח נוסף בחוקיות הקבועה מלכתחילה על ידי הקב"ה בנס הראשון – בריאת העולם. לעומתו ר' חסדאי קרשקש נקט כהרמב"ן שכיון שהבריאה יש מאין, הרי שכל רגע ורגע הטבע המתמיד אותו הוא נס מתחדש – הגדרת תפיסת הרמב"ן ורח"ק היא: "לא הנס הוא שמובלע בטבע כי אם הטבע מובלע בנס". 

כאשר נשאל להגדרת "טבע", אף לדברי הרמב"ם הטוען לנס ראשון ולאחריו התנהלות רגעית שאינה ניסית, אמנם אין כאן נס מחודש אך וודאי שהתנהלות זו הינה מדוקדקת ומסודרת לפי התוכנית שנקבעה בנס הראשון שהוא הבסיס למה שנטבע בבריאה כולה, וכאשר נחזה אש המרתיחה מים, ומים המכבים אש – כך טבע הנס הראשון את הסדר במהלך הבריאה וזהו הטבע הרגיל. יתירה מזו, לדעת ר' חסדאי קרשקש והרמב"ן מהותו של הטבע בעצמו הוא נס החוזר ומתחדש בכל רגע ורגע וכמובא בספר נפש החיים[4].

בין כך ובין כך שתי גישות אלו מבטאות אי שקיפות של הנס במהלך הטבע, ובאיזו נוסחה שנבחר – בין זו האומרת כי הטבע מובלע בנס כדברי רח"ק, ובין אם ננקוט כהרמב"ם שהנס הוא המובלע בתוך הטבע, אין ספק שדרך הטבע הרגיל אינו מראה שום התנהלות נסית או משום שאינה קיימת כדברי הרמב"ם, ואף לדעת רח"ק שכל כולה של התנהלות טבעית – נסית היא, כבר קבע הוא בעצמו שרק יחידי סגולה תופשים את הנסיות שבהתרחשות הטבעית עצמה. 

נמצא, שכאשר אנו מבחינים בנס, לכל הדעות זהו מאורע חריג וחד פעמי כלשון הרמב"ם, שאינו מבטל את הטבע הסדיר של הבריאה. ושונה הוא אף מהגדרת רח"ק את הטבע כנס, יצא זה שהכל חוזים בו ואינו מהסדר הרגיל ובהחלט הינו מאורע יוצא דופן שאינו מתחדש כל יום ורק זכות מיוחדת כקריעת ים סוף וכדו' גורמת לו בזמנו לכך.

לאשר ישר בעיניו

דברים אלו, מציבים בעיה גדולה לעם ישראל מול אומות העולם. משום שכאשר רצו ישראל להיכנס לארץ, עמדו בפניהם שבעה גוים שבדרך טבע רגיל לא היה סיכוי לנצחם. ואף אם עושה להם בורא עולם נס גלוי ומכניסם לארץ, הרי שנס זה הינו חריג וחד פעמי ואינו מתמשך בכל רגע, שהרי סדר הבריאה הוא על פי סיבות מציאותיות ולפיהם שבעה עמים שרב כוחם ומשקלם יכניעו עם קטן ללא כל מיומנות ואמצעים, שרק עתה יצאו מעבדות רבת שנים במצרים ועוד ארבעים שנה במדבר ללא שום הגנה טבעית. ואם כן, כיצד לאחר הנס הגדול שהכניסם לארץ, ימשיכו ישראל לדור בה בזמן שאומות רבות וחזקות אורבות לפתחה, הלא אין בכוחו של הנס להימשך מעבר לזמן מסוים?

זוהי בעצם טענת "לסטים אתם" של הגוי. ולטענה זו יש תוקף על פי סדרי הבריאה, עד שמעלה אותה הקב"ה כאומר לישראל: דעו, כי כאשר יבוא הגוי ויטען "לסטים אתם" – צודק הוא, כי כך הוא דרך הטבע כפי שאני הטבעתי בעולמי, וממילא בזכות יכול הוא לגרשכם מהארץ, ואף אני מסייע לו בכך מעצם חוקי הטבע שלהם הכפפתי את הבריאה.

אך כאן חושף בורא עולם חוק טבע נוסף המכפיף את כל חוקי הטבע האחרים אליו, והיא תשובתם של ישראל וחוזה בעלותם על הארץ כנגד טענת "לסטים אתם" ההגיונית והטבעית. החוק הזה מתגלה בסיפור עניין היצירה ובריאת האדם, שאף על פי שענייניהם כמוסים וסודותיהם נעלמים, אך קוו אחד עובר כחוט השני בין כולם והוא – "נחלה וגירוש".

בתחילה התיישב אדם הראשון בגן עדן שהוא מבחר המקומות הנבראים[5], וכשחטא גורש משם והפסיד נחלתו. כך היה עם אנשי דור המבול שנחלו את העולם, ולאחר חטאם גורשו מכולו, וגם קין גורש ממקומו לאחר רצח אחיו, וכן אנשי דור הפלגה שהתפזרו ממקומם לאחר מרידתם בבורא. זהו אחד מחוקי הטבע השולטים בבריאה, שמאחר שכל הארץ ומלואה היא של הקב"ה, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. כאשר האדם עומד בתנאים הכתובים בחוזה הבריאה תחת הכותרת "אשר ישר בעיניו" כל חוקי הטבע כפופים לו, אך כשסעיף זה אינו מתקיים על ידו, כפוף הוא לייתר חוקי הטבע האחרים, מן הדין וללא משוא פנים. 

מאחר וכך, כאשר הגוי חוטא כנגד רצונו של מקום ואין הוא עומד בסעיף "אשר ישר בעיניו", מגורש הוא מארצו ויבוא אחר תחתיו כפי דרך הטבע. וכך יהיה הדין אילו חלילה לא יעשו ישראל רצונו של מקום, כי אז יגבר עליהם הגוי בטענת "לסטים אתם" ועל פי החוקים שטבע הבורא יוכל לגרשם מארצם. אך כאשר עושים ישראל רצונו של מקום, ועומדים הם בהגדרת "אשר ישר בעיניו", דין הוא מחוקי הטבע שהארץ מתקיימת בידיהם ואף כי שונאיהם רבים וחזקים, מאחר שגבורת החזק על החלש היא אחד מהחוקים הכפופים אל חוק "אשר ישר בעיניו".

מעתה ברור, כי אין הגוי מתפייס מתשובתם של ישראל לטענתו "לסטים אתם". טענה זו מחזיק הגוי כנגד היהודי, והיא תקפה ועומדת כל העת בדרישה לקיים את חוקי הטבע שעל פיהם רבים וחזקים מגרשים את המעטים והחלשים ממקומם. 

לזה אמר בחבקוק[6] "עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים ויתפוצצו הררי עד שחו גבעות עולם הליכות עולם לו" ופירשו רבותינו, עמד הקדוש ברוך הוא מכסא שלו ומדד להם מדה כנגד מדה, ובאותה זכות של התורה גירש מפניהם גויי ארץ כנען. וכל זאת בזכות התורה שעליה נאמר הליכות עולם לו – כל מי שיש לו זכות התורה כל הליכות העולם וגלגליהם ותהלוכותיהם לו, משום שבבריאת העולם נבראו הכל לתכלית אחת רמה מכולם – קיום התורה והמצוות. וכיון שכך, כל איתני הטבע ירכינו לה ראש כמו שנעשה בימי יהושע שעצר את השמש והירח, ועוד רבות נעשו על ידי גדולי ישראל, והוא מכוחות הטבע הרגילים שעליהם נאמר "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית".

זהו כוחו וזכותו של עם ישראל, אך בצדו השני של המטבע הוא גם כוחם של אומות העולם כנגדו. כי כאשר אין היהודי עושה את הישר בעיני ה', מיד טענת "לסטים אתם" עומדת כנגדו ומכניעתו בצדק על פי הנהגת הבורא בעולם, וכנאמר במכילתא[7] "שלשה דברים נתנו על תנאי, ארץ ישראל ובית המקדש ומלכות בית דוד וכו' ארץ ישראל מנין, שנאמר[8] השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו' וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה ואבדתם מהרה מעל הארץ הטבה אשר ה' נתן לכם".

מה שאין כן אם ישמרו ישראל תורה ומצוות אין אומות העולם יכולים להם על אף צבאתם ומיומנותם, משום שעל פי דרך הטבע הרגיל עם ישראל חזק יותר, כי עמהם תורה זו הרמה מכל נבראים ומכניעה את הגוי כאשר הכניעה שבעה אומות בדרך טבעית – נסית.

לאורך ההיסטוריה המתח הזה בין ישראל לאומות גבה קורבנות רבים בגוף ובנפש. טענת "לסטים אתם" ניצחה והכניעה את עם ישראל כאשר לא עמד כנגדה חוק "אשר ישר בעיניו", אלו הזמנים שבהם אין ישראל עושים רצונו של מקום, ובגין כך נחרבו שני בתי מקדש ועם ישראל גלה מארצו. ובפעמים שבהם יהודי העולם בכלליותם עשו רצונו של מקום, חוזה הבריאה היה לטובתם וגברו על אויביהם חרף היותם רבים ועמוסי כלי משחית. לעתים רחמי ה' על עמו הנבחר הביאו לידי מאורע נסי, אך לאחריו היה על העם להתחזק בעבודת ה' ולקיים את חוק "אשר ישר בעיניו" על מנת להמשיך את הנס ולהחזיקו בדרך הטבע כנגד טענת "לסטים אתם".

חשיבה מודרנית לכפירה פרימיטיבית

התנגדותם של האומות לקשר המשולש של תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל. וקושי התמודדותם של ישראל עם הניסיון התמידי בקיומו של החוק המעלה אותם מעל שאר חוקי הטבע. נובעים בשורשם מהקושי האנושי להכפיף את רצונותיו ומהותו לכוח עליון, נעלה ונסתר מבינתו.

לא קל לו לאדם המשכיל, החוקר, ובעל יכולת ההשגות הגדולות ביותר בבריאה, להוריד את ראשו בפני מהות אמורפית, שאינה נראית באופן ישיר, ואינה מושגת בשכלו המפותח של האדם.

האפשרות לקיים את חוק "אשר ישר בעיניו" מצריכה מידה לא מבוטלת של צניעות אנושית, התבטלות שכלית ורגשית, והתגברות על דחפים יצריים אנושיים, מתוך אמונה כי כך מממש האדם את תכלית ייעודו בעולם, וזהו המתכון לצמיחתו האישית ותיקונה של הבריאה כולה.

בעוד שהיהודי והגוי שותפים לקושי הטבעי שבניסיון האמונה בבורא עולם. השוני ביניהם הוא מהותי, ומאפיין את ההבדל השורשי ביניהם. היהודי נע כל העת בין הרצון וההשתדלות לקיים את מצוות הבורא ככתבם וכלשונם, לבין המשיכה לפורקן ולביטוי יצרי בחייו. בעודו מקיים את מצוות בוראו ומפיח רוח פריחה בנפשו, מתייסר הוא בתחילת דרכו בייסורי גופו הנמנע ממימוש תאוותיו האנושיות. אם עומד איתן בדרכו האמונית, לומד הוא את הדרך לספק צרכי גופו במידה ובאופן העונה על הגדרת "אשר ישר בעיניו" וזוכה הוא בשני העולמות. אך בעודו נע במטוטלת הניסיון, מתייסר הוא בשני צדיה. ייסורים בעזיבת החטא, וייסורים בעזיבת הבורא, בשני המסלולים הוא מורה על חיבורו הפנימי אל בורא העולם.

לעומתו, בחר הגוי שכבר אינו יכול להכחיש את מהותו של האלוקים, בשינוי תורתו ובהעמסת מושגים הנוחים לו על מצוותיו של בורא העולם. הוא ישפוך דמם של אדם ושל אומה על פי חוקיו החדשים ובטענה שאלו משרתים את רצון הבורא, הוא ישחית את דרכו על הארץ בהסברים ובשפה גבוהה המתחברת בתורתו אל כבוד האדם וצלם האלוקים כפי שהוא רואה אותה בעיניו האנושיות, ואף ימסור את נפשו בטענה שמקדש את שם ה' בעודו מתעלם מקדושת החיים האלוקית, ובציפייה כי מיתתו תזכהו בעונג גשמי ואנושי תוך ניתוק מהעונג הצפון לצדיקים בתבניתו הרוחנית.

מילותיו הגבוהות של הגוי, ומעשיו המרשימים לעתים, עוטפים במעטה נאצל חוסר רצון להתבטלות אמיתית כלפי מהות אלוקית. השגתו המונעת ממנו כפירה בעצם המהות, והקושי הכרוך בשמירת מצוות האלוקים, גרמה לגוי לבחור בדרך המנתקת אותו מבורא עולם, ובאופן המשיב למצפונו כאילו מעשיו מכוונים לרצון הבורא. במציאות, הגוי עובד אלוה אחר, לא האלוקים הבורא שמים וארץ שהגוי מצהיר כמאמין בו.

בעצם, צורת החשיבה הגויית המודרנית היא המשכה הישיר של דרך הכפירה הפרימיטיבית, אותה הגה נמרוד, שהכיר את בוראו ומרד בו.

טעות רווחת לחשוב שהכופר הוא נטול מחשבה וחסר התבוננות. נדמה לעתים, כי עובי החומה המגנה על שומר התורה והמצוות היא כמידת הבוז שחש כלפי הכופרים בבורא עולם כאילו טיפשותם מכוונת להעדר תכונות שכליות, שאלמלא כן, היו מצליחים להתבונן ולדעת את ה' בשכל בהיר.

צורת החשיבה הזו, מעבר להיותה מעוותת כפי שנבאר, יש בה מכשול גדול לאנשי האמונה. המאמין בכל ליבו בבורא עולם ובהשגחתו הפרטית, עלול להיקלע בחייו לרוחות השכלה מלומדות ומבוססות על פי השכל ההגיוני, ובמקום הזה, עלולות להיכנס למערכת אמונתו ספיקות והרהורים בעיקר האמונה. כי הנה לפניו יישבו אנשי הרוח וההשכלה, חכמים ונבונים, יידועי שם ומפורסמים, ובהוכחות רבות ומגוונות יצליחו להעמידו מול מסכת תהיות שלא יוכל להם למרות חשיבתו המפולפלת ואמונתו המבוססת, ובאמבטיה רותחת זו נפלו רבים כחללי האמונה.

נמרוד אבי הכפירה האלילית, והבאים אחריו כהני הדתות והוגי הדעות הסותרות את קיומו של האלוקים ברמות השונות, לא היו נערים פוחזים משולי החברה בארץ שנער, בספרד ובאתונה. גם גדולי הכופרים והוגי הדעות בדורות האחרונים לא נמנו על יושבי הקרנות. חלקם אף ינק תורה וחבש את ספסלי הישיבות, ולמרות זאת, בחרו בחכמתם ובהשכלתם הרבה למרוד במלכות שמים.

וזאת משום שישנה נקודה אחת, שאליה מגיעים המאמינים והכופרים בסוף מסלול חקירתם השכלי, ובה אין אפשרות אובייקטיבית ביד האדם להוכיח את קיומו של האלוקים בדיוק באותה מידה שאין אפשרות אובייקטיבית בידו להוכיח אחרת. גם את ניסיו יתברך הגדולים והמופלאים ביותר הסבירו רבים בדרכי הטבע, ובסופו של דבר, האדם יצטרך בנקודה מסוימת לבחור בין הצד המאמין בבורא ובהשגחתו לבין הצד הכופר בהנהגתו יתברך. הטיעונים השכליים יכולים לשרת את שניהם באותה מידה, ואין צד אחד גובר בטיעוניו על האחר.

זוהי נקודת הבחירה הגבוהה ביותר שעליה מיוסד העולם, ובלעדיה אין מקום לשכר ועונש. מעתה, יורד אתגר האמונה לכדי רמה בסיסית וארצית, ומתמקד בשאלה המכרעת ביותר בחייו של האדם והיא: עד כמה האדם מסוגל לממש את עצם היותו אדם, כלומר, האם כבני אדם אנו מסוגלים להתגבר ולהתעלות מעל תאוותינו, או שמא כבהמות נדמנו, וכשנחשוק בדבר, חיש נרוץ לקראתו.

כאשר האדם אינו מנצל את הפוטנציאל האנושי בבחירה ובשליטה, הוא מסביר את מעשיו ונתלה בטיעונים שכליים השוללים את המסגרת האלוקית של חייו. כפירה אינה מתחילה מהוכחות הסותרות קיומו של האלוקים, היא מתחילה דווקא במקום שאפשר לסתור את קיומו כשם שאפשר להוכיחו. במקום הזה, מתחילה גם האמונה. בעצם, שאלת הבסיס של הילד הקטן כאשר מתבונן בפשטות על הבריאה כפי שנצפית בעיניו – "מי ברא כל אלה, ולמה?" היא אותה שאלה החוזרת ונשאלת – אם כי בעוצמה גדולה יותר – בפסגת החקירה של המדען הגדול ביותר. בעיניו של זה האחרון, נצפית הבריאה מורכבת אלפי מונים מזה של הרך בשנים, ואם הוגן הוא בחקירתו, תחזור שאלת ההתחלה לרצד ללא הרף מול עיניו: "מי ברא כל אלה, ולמה?".

המעגל הזה, המתחיל בשאלת הבסיס, הולך וחוקר ומעמיק, וחוזר חלילה לשאלת הבסיס, אינו יכול להיפתר על ידי חוקיו המוכרים של החוקר. זהו מעגל קסמים, שהדרך לפרוץ אותו תהיה רק באופן שנשתמש בחוק שאינו נכלל במעגל. החוק הזה לא יוכל להיתפס בהגיונו של החוקר, ואדרבא, הוא יהיה חייב להיות סותר את הגיונו, שאם לא כן, הוא כבר נכלל ברשימת החוקים המזינים את מעגל הקסמים. חוקי החקירה המוכרים, מנסים להבין את העולם ולגזור ממנו חוקי חיים. החוקר האמיץ, יפנה לחוקי החיים ויגזור מהם את הבנת העולם. אותם חוקי חיים לא יוכלו להיכתב על ידי אדם, מאחר ואם נגזרת מהם הבנת העולם, לא יוכל מי שלא מסוגל לבוראו לקבוע חוקים המשקפים את הבריאה. המסמך היחידי שעליו ניתן להתבסס כמערכת חוקי חיים כתובה ומוכנה מראש שעל ידה ניתן להבין את הבריאה, היא התורה הקדושה ששום תג ממנה לא נסתר[9] מעולם.

אברהם יסוד האמונה

כשמתבוננים במעגל הקסמים של חקירת האמונה, מגיעים למסקנה כי שאלת הפתיחה הקודמת לחקירה, חוזרת ועולה גם בסופה של חקירה, והתשובה בשני המקרים תהיה זהה: יש בורא לעולם! הוא אינו מושג בשכל אנושי! והדרך היחידה להבין את הבריאה ומהות האדם היא על ידי התורה שמהווה מערכת חוקי חיים המשקפים את הבריאה כולה! ולזאת כיוון הזוה"ק בפרשת תרומה[10] "קודשא בריך הוא איסתכל באורייתא וברא עלמא". כלומר, חוקי התורה הם התכנית שעל פיהם נברא העולם, והניסיון לחקור את העולם על כל מורכבותו ולהפיק ממנו חוקי חיים, דומה לצופה מהחוץ על בניין רב קומות ומבקש לשרטט על פי צפייה זו את תכניות המבנה כפי ששורטטו טרם הונחה אבן אחת.

את שאלת הבסיס "מי ברא כל אלה, ולמה?" שאל אברהם אבינו כאשר היה בן שלוש כדברי חז"ל[11] "בן שלוש שנים הכיר אברהם את בוראו". תשובתו של אברהם להתבוננותו הפשוטה בגילו הרך, הייתה אותה תשובה של חוקר גדול ובעל שיעור קומה בגיל מבוגר. ואכן, הרמב"ם בהלכות עבודה זרה[12] ציין שאברהם הכיר את בוראו בגיל ארבעים[13], ומיד השיג עליו הראב"ד מדברי חז"ל שאברהם היה בן שלוש שנים כשהכיר את בוראו. ובאמת נראה, ששתי תחנות אמונה היו לאברהם אבינו, ועל שתיהן ניתן לומר שאברהם הכיר את בוראו, משום שהתשובה לשאלת הבסיס בגיל שלוש זהה לתשובה לאותה שאלה בגיל ארבעים. וההשלכות של תשובת האמונה בשני הגילים שוות הן, מאחר ושתיהן מכוונות להיצמדות לחוקי התורה כבסיס להבנת הבריאה והאדם. ההבדל בין תשובת האמונה בגיל הרך לתשובת האמונה הבוגרת יותר, היא בעוצמת השאלה. ככל שעולה החקירה והדרישה כך מתגלה עוצמה אדירה רבה יותר ומתעצמת השאלה הראשונה "מי ברא כל אלה"? דווקא בנקודה זו, כשעוצמת השאלה מסמלת את עוצמת ההיכרות של מי שאינו ניתן להשיג, עשויה להיות התשובה פשוטה יותר, מאחר ובמקום כל כך גבוה של השגה מתרחקת יותר ויותר המחשבה שניתן להשיג את הבורא בשכל האנושי.

מעתה ברור שהיכרותו של אברהם אבינו את בוראו בגיל ארבעים הייתה מבחינת עוצמת קרבתו לבלתי מושג גדולה יותר מאשר הייתה בגיל שלוש, עת הכיר את בוראו לפני יציאתו למסע חקירתו המורכבת יותר[14]. הרמב"ם בחר לציין את האמונה הבוגרת, והראב"ד ביקש לכבד את האמונה הראשונית והפשוטה יותר. שני סוגי האמונות נחוצות, לכל אחד מהם ישנו יתרון, והמחזיק בכל אחד מהם עלול גם ליפול בחיסרון ובמכשול.

אמונה ראשונית

עובדה מוסכמת על הכל היא ששנותיו הראשונות של האדם תוקעות יתד בהתפתחותו ומשפיעות על כל חייו. חז"ל[15] הוציאו זאת בלשון: גירסא דינקותא. כלומר, למידת התינוק מתקיימת יותר משל למידת הזקנה[16]. המושג למידה מתייחס לכל שינוי שחל בנו עקב התנסויות שונות, ולאו דווקא ללמידת שיעור על ידי הרב. זאת הבינה אמו של רבי יהושע בן חנניה[17] שעליו קראו "אשרי יולדתו", משום שאמו הייתה מוליכה עריסתו לבית המדרש על מנת "שיתדבקו אוזניו בדברי תורה"[18]. בחכמתה הבינה, שכל חוויה בגיל זה נחקקת בנפשו הרכה של התינוק, וככל שיחווה חוויות קדושות יותר בגיל מוקדם יותר כך יהיו השפעותיהן עמוקות ובסיסיות לאורך כל שנותיו.

אמונה זו בראשית הדרך, מתקבעת בעיקר בכוח החוויה, בכוחם של הרגשות המפעילים את האדם. עד כדי כך גדולה היא ההשפעה, שכאשר שכלו של הילד יתפתח אך מעט וישכיל לשאול "מי ברא כל אלה?", התשובה "בורא עולם" – תתקבל אצלו באופן הפשוט ביותר, מאחר וההתחברות שלו עם בורא עולם היא בעיקרה חווייתית – רגשית, ולא מושתתת על חקירה ודרישה שכלית.

האמונה החווייתית הזו, כאשר היא איתנה ובריאה, היא מהווה מקור ראשוני לחזור אליו בעתיד. בעצם, היא זו המאפשרת בשלב מאוחר יותר לאדם המבוגר יותר לחקור בהדרגה ובאמצעות שכלו את הבריאה ובוראה, מבלי שתאבד אמונתו מחמת החקירה וריבוי השאלות. בכל שלב בחקירתו, ריח בית המדרש שעלה באפו בימי ינקותו ישאב אותו חזרה למקום הפשוט והראשוני של האמונה התמימה בבורא שמים וארץ.

חוויית ההרגש של האמונה הראשונית, הינה מצוה המוטלת על הורי הילד עוד טרם הגיעו לגיל חינוך במצוות. מאחר וכך, לא פלא שישנם אנשים שהתרחקו מקיום תורה ומצוות למרות שצמחו בתוך משפחה שחינכתם לתורה ויראת ה'. רבים מאותם פורשים, חונכו בקטנותם לשמירת תורה ומצוות מבלי חיבור חווייתי אלא אך משום שכך "צריך" להתנהג. כאשר הללו שאלו לראשונה "מי ברא כל אלה, ולמה?", התשובה "בורא עולם" לא הניחה את דעתם מאחר ואינם חקרו זאת בעצמם, אך גם לא גרמה להם לחזור לגירסא דינקותא החווייתי, משום שלא הייתה כזאת.

אמונה ראשונית אינה מרכיב נצרך בגיל הילדות בלבד, זוהי אמונה המתחברת רגשית בכל שנות חייו של האדם והוא אף צריך לחזקה תמיד. היא באה לידי ביטוי בכל אופני ההתלהבות של האדם במשך חייו מקיום תורה ומצוות, בשירה, בריקוד, בהתנועעות, בסיפור, במאכל ומשתה, ובכל אותם מחברים רגשיים הסובבים את עולם התורה והמצוות. התלהבות זו, היא נגזרת של עולמנו הילדותי, הטהור, הרגשי, המתחבר והחודר אל הלב.

אמנם החיסרון באחיזת אמונה זו, יכול להיות כאשר כוחותיו של האדם עשויים להביאו למימוש התבוננות גדול יותר, כי באם יצא אדם זה למסע חקירה אמונית יהיה מסוגל להעמיק את התחברותו ולגעת במקומות שאליהם לא הגיע קודם לכן. אבל עתה, שאמונתו נשענת על חווייתו הראשונית שאמנם הלכה והתחזקה עם השנים אך אינה יכולה להגיע אלא עד מקום שמשיג בשכלו ולא מעבר לכך. נמצא שמפסיד את ניצול כוחותיו הנפשיים, ויש חלק בו שאינו מכיר את מה שיכול היה להכיר וממילא אינו מתחבר למקום שאינו מכיר.

אמונה בוגרת

לעומת האמונה הראשונית, זו הבוגרת מפותחת יותר, היא מנצלת את היתרון האנושי ומגדילה את החיבור לבורא עולם. זוהי אמונה, ששואבת כל העת את כוחה מהמקור הרגשי החווייתי, אך מבקשת להרחיב יותר את ההיכרות של האדם עם בוראו. לצורך כן, היא אף משתמשת בחלק ילדי אחר הקיים בכל אחד מאתנו, והכוונה לתכונת הסקרנות הנטועה בנו משנותנו הראשונות והיא זו הגורמת להתפתחותנו. על ידי הסקרנות אנחנו מנסים לפתוח דלתות שהיו סגורות בפנינו, בכוחה אנחנו מתבוננים שוב ושוב על אותם חלקים שכבר הכרנו אבל עתה אנו שואלים שאלות ומחפשים לגלות תגליות חדשות שטרם נחשפנו אליהן. זוהי תכונה המובילה אותנו להרחבת הידע שלנו אודות עצמנו ואודות העולם בו אנו חיים, זהו הכלי שבכוחו השתמש אברהם אבינו, כדברי הרמב"ם[19] "והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו, כי אי אפשר שיסבב את עצמו" ועל ידי חקירתו הסקרנית הגיע בסופו של דבר בגיל ארבעים להיכרות בוגרת עם בורא עולם "עד[20] שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו".

אין ספק שמעלת האמונה הבוגרת לכשישיגה האדם משובחת יותר מדרגת האמונה הראשונית, אמנם התהליך הזה של החקירה והדרישה עלול להיות גם תהליך מסוכן מבחינה אמונית. החשש אינו שבגמר חקירתו ימצא האדם חלילה תשובות המכריעות את היפך האמונה, דהלא בסוף כל תהליך חקירה אם ירצה האדם יוכל לתת הסברים גבוהים גם לניסים הגלויים ביותר בקריעת ים סוף, ואלו יאפשרו לו לבחור בדרך שאינה מחייבת היצמדות לחוקי ה'. אותם הסברים לא יהיה בכוחם לשלול אמיתות אבסולוטית, אך כן יש בכוחם להטיל ספק באמונתו של האדם, ובנקודת זו, הוא עשוי לזנוח את מה שאינו מוכח לו כוודאות מוחשית נטולת כל הסבר אחר. ומאחר וגם בצד הכפירה אין הוא יכול להגיע לכלל הוודאות, אזי תהיה בחירתו נוטה אחר הרגשותיו. וכשחוויית הטלת הספק וחקירתו עמוקה יותר מחוויית האמונה הראשונית, ימשיך החוקר בחקירתו וימנע מעצמו בחירה באמונה, או כפי שאמרנו לעיל, לא יהא אמיץ מספיק לפרוץ את מעגל הקסמים של חקר האמונה על ידי חוק שמחוץ למעגל.

בעצם, כוחה של הידיעה המגעת מהחקירה גדול ועוצמתי הוא ועל כן ציינו הרמב"ם כשהדגיש את אמונתו הבוגרת של אברהם בהיותו בן ארבעים. אולם ידיעה זו עשויה להפסיד את האמונה היונקת את כוחה מהחוויה הראשונית, ואם כן, טוב לאדם לצמצם חקירתו ובלבד שלא יפגע באמונתו התמימה והפשוטה שאותה שיבח הראב"ד בהשגותיו כאשר הזכיר את אמונתו הראשונית של אברהם בהיותו בגיל שלוש. 

ידיעה ואמונה

נראה ששני ענקי רוח אלו נגעו בהדגשתם באחת השאלות המפורסמות בנושא חקירת האמונה: האם מותר או חייב האדם לחקור ולדרוש ביסודות האמונה?

שיטת רבינו בחיי בספרו חובת הלבבות, כי מי שיש בכוח שכלו והכרתו לברר ולעמוד על מה שקיבל באמונה ואינו עושה כן מחמת עצלות ייענש על כך. לעומתו, בהקדמתו כתב בעל החינוך "חלילה לנו חלילה לבוא אחר המלך בגבהינו ולהרים יד ולחשוב מחשבות ממה שלמעלה ממחשבתנו ואין צורך אלינו", ולדבריו, "אבותינו סידרו שולחן לפנינו והעמיקו שאלה ובאו אל תכלית הידיעה האמיתית, ולכן מה לנו לחקור ולחטט אחר דבריהם", אנו צריכים רק לשתות בצמא את דבריהם ככתבם וכלשונם. ובעצם, מחלוקתם היא האם אנו מצווים "בידיעה" או "באמונה". אמנם, החינוך בעצמו[21] במצוות האמונה במציאות השי"ת לכאורה סתר דבריו שהרי שם פתח בלשון "אמונה" – "להאמין שיש לעולם אלו-ה אחד שהמציא כל נמצא" ובהמשך פירש את הדיבור "אנכי השם" בשתי הלשונות "אמונה וידיעה" – "תדעו ותאמינו שיש אלו-ה לעולם". וכך גם הרמב"ם הביא את שני הלשונות הסותרים, כאשר בתחילת ספר המצוות כתב: "המצוה הראשונה היא הציווי אשר צוונו להאמין האלוקות והוא שנאמין שיש שם עילה וסיבה הוא פועל לכל הנמצאות, והוא אומרו ית' אנכי ה' אלקיך", ובתחילת הלכות יסודי התורה כתב: "סוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון" ובהמשך דבריו[22] כתב עוד "וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר אנכי ה' אלקיך".

המפרשים דנו רבות בשאלת הידיעה והאמונה, ובספר אבי עזרי[23] עמד הגרא"מ שך זצ"ל על סתירה זו ברמב"ם, וכאשר שאל זאת את הגרי"ז[24] מבריסק, אמר לו הגרי"ז שגם הוא שאל שאלה זו את אביו הגר"ח[25], ואמר לו: "שוודאי עד כמה ששכל האדם מגעת הוא מושכל ואין זו אמונה, והיא ידיעה. אבל חיוב האמונה מתחיל ממקום שכלה שכל האדם. והסביר לעצמו העניין, ששכל האדם הלוא מוגבל הוא בזמן ובמקום, ומה שהוא למעלה מן הזמן והמקום, שאין שם מקום לשכל האדם, אז חלה עליו חובת האמונה". "חובת האמונה" הינה בעצם החובה לא להכהות את האמונה הראשונית, הבסיסית והפשוטה, זו הנחקקת בליבו של אדם מגיל ינקות. כי כאשר ימשיך אדם לחקור עוד ועוד במקום שאינו יכול עוד להבין, עשוי הוא להתמכר לחוויית הספק והחקירה עד שחוויה זו תגבר על חוויית האמונה הבסיסית.

מבחינה זו, האדם שלא זכה שבינקותו תוטבע בו האמונה הראשונית, יצטרך להגיע לאמונה בדרך חקירה. אך גם בדרך זו, יהיה עליו להתחיל מנקודה בסיסית ופשוטה והיא שאלת הבסיס המתייחסת לאדם עצמו[26] "מה יתרון האדם?" ועד כמה מממש הוא את עצם היותו אדם. זוהי נקודה שאינה קשורה לחוויה[27] אלא לשכל[28], אך היא נקודה פשוטה ויסודית שמורה על הצורך להתגבר על כוחות האינסטינקט החייתיים שבנו. מעתה, יכולה החקירה להימשך כל עוד ואינה סותרת לבסיס המחייב התגברות פשוטה על תאוות. לא פעם, החקירה עשויה להוביל לטשטוש התשובה הבסיסית כשם שעשויה להוביל לאבדן השפעת חווית האמונה הראשונית. ועל כן, קודם החקירה יצטרך האדם להעמיק בתשובת יתרון האדם, לעגן אותה בחוויות רגשיות המחברות אותו ליתרון, וכשחוויות אלו ירבו, אזי תיווצר חוויה אמונית כדוגמת החוויה הראשונית שתאפשר לו לחקור עד כמה ששכלו מגיע, וממקום שאינו יכול עוד להשיג, יהיה מחויב לדאוג שלא יטשטש את חווייתו האמונית הנרכשת כתוצאה משאלת הבסיס "מה יתרון האדם".


[1] ישעיהו פרק מב, ה.
[2] רש"י מדברי רבי יצחק ומבואר בפירוש הרמב"ן.
[3] תהלים קיא, ו.
[4] שער א פרק ב עיי"ש ובהגהה.
[5] כדברי הרמב"ן.
[6] פרק ג, ו.
[7] פרשת יתרו.
[8] דברים פרק יא, טז.
[9] מלשון "סתירה".
[10] קסא, א.
[11] נדרים לב, א.
[12] פרק א.
[13] בגמרא ישנה שיטה נוספת שהכיר בגיל ארבעים ושמונה.
[14] בכסף משנה הביא את הרמ"ך שהיה מגדולי הראשונים בתקופת הרמב"ם שכתב: "אפשר לקיים זה וזה – בן שלוש שנים היה כשהתחיל לחשוב ולשוטט במחשבתו להכיר את בוראו, אבל כשהיה בן ארבעים השלים להכירו. וכן הביא שרבי יוסף קארו כתב על דברי הרמב"ם: " רבינו כתב העיקר שהוא גמר ההיכרא, דהיינו כשהיה בן ארבעים.
[15] שבת כא, ב.
[16] רש"י שם.
[17] ירושלמי יבמות פרק א, ו.
[18] שם.
[19] שם.
[20] רמב"ם שם.
[21] מצוה כה.
[22] שם בהלכה ו.
[23] הלכות תשובה פרק ה, ה.
[24] רבי יצחק זאב סולובייצ'יק.
[25] רבי חיים סולובייצ'יק.
[26] בשונה משאלת הבסיס המתייחסת לעולם "מי ברא כל אלה".
[27] כחווית האמונה הראשונית.
[28] בדומה לשאלות השכל ששאל אברהם בקטנותו, ושגרמו לו (רמב"ם שם) כבר אז להבין שכל העולם טועים ושיש אדון לבירה, וזוהי חווית האמונה הראשונית של אברהם (מצד השכל) למרות שלא ינק אותה (רגשית) מבית אביו.
שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
error:
גלילה לראש העמוד