פסגת האמונה ידיעת הפועל

מאת <b> הרב  שלום אביחי כהן</b>

מאת הרב שלום אביחי כהן

במדור זה מתפרסמים חלק מכתבים על התורה, בהלכה, ובש"ס, שחלקם יצאו לדפוס בחיבורים "מילי דנזיקין", "נתיבי שלום" ועוד

פרשת בשלח

וירא ישראל את היד הגדלה אשר עשה ה' במצרים וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו (שמות פרק יד, לא).

בקריאתנו את פרשת בשלח אנו מגיעים לרגעי השיא בבסיס ומקור אמונת אומתנו, אותם רגעים בהם קרע האלוקים את הים להראות תוקפו וגדולתו. מאז ועד עצם היום הזה, עם ישראל בשעות עלייה וירידה אמונית, כשהדרישה האלוקית היא ההגעה אל פסגת המדרגה, בה מוצבת עדות התורה "ויאמינו בה' ובמשה עבדו".

כאשר קוראים אנו את תהליך העפלת עם ה' אל רוממי מדרגות האמונה, עולה וצפה לה השאלה בדבר התנהלותו של פרעה מלך האימפריה הגדולה, האפשר לעלות על הדעת כי איש ברמתו לוקה בחוסר היגיון כה רב? כיצד יתכן שאחר המכות הגדולות שניחתו על עמו בזו אחר זו, ואחר שכבר עשה מעשה ושילח את ישראל מארצו, עדיין מוכן הוא להתעמת מול האל הגדול המתעלל בו קשות? ואם תמצא לומר ובצדק, כי הכבדת הלב היא זו שסתמה את כל מעיינות חכמתו של האצטגנין המהולל, הרי אף זו יש להבין, הלא הכבדת הלב הזו צריכה שתהיה אחריה היגיון מסוים – עיקש ובלתי מתפשר מצד מלך מצרים שסבר מכוח הכבדת ליבו שדרכו היא הדרך הנכונה, ואולם מהי דרך חשיבתו שבה קיבע את דרכו לבלתי התגמשותו חרף המכות הגדולות שניחתו עליו ועל עמו?

עוד יש לנו לנסות לתת הסבר בעצם הרצון להכביד את לב פרעה גם לאחר יציאת ישראל מארצו, וכי מה טעם בהכבדת לב נוספת, אחר שכבר הוכח לו למלך הגדול, כי אינו נחשב כלל ליד מלכו של עולם, וכי שילח את עמו מארצו בעל כורחו, מה פשר ההתעללות הנוספת שמתעלל בו בורא עולם?

שלוש דרגות באמונה

על מנת שנבין את הדברים, יש להקדים ולבאר שלוש דרגות אמון שמקבל האדם דבר שמחוצה לו: אמונה, ידיעת הפעולה, ידיעת הפועל.

אמונה היא מצב בו קבלת הדברים עוברת את מחסום ההיגיון, בשונה מדברים אחרים שמרוב חוסר הגיונם אין האדם מקבלם. אך בדרגה זו עדיין יש מקום להשפעות חיצוניות על עצם הדבר, השפעות אלו יכולות לחזק את קבלתו, או להטיל ספק באמיתותו, כך יהיה לדוגמא כאשר יאמרו על אדם הנמצא מעבר לים, כי הוא מסוגל לעקם ברזל בעיניו, יתכן שאחר שמצינו דברים מעולם, וניתנו להם כבר הסברים המקרבים תופעות אלו להיגיון, נוכל להאמין אף על אותו האיש שמסוגל לעשות כן, אך אמונה זו יכולה להתפוגג ככל שיבואו אנשים ויאמרו כי הם מכירים את האיש הלזה, ושכל הסיפורים אודותיו הם בדותות ואחיזת עיניים. כמו כן, אמונה זו עלולה להתחזק אם יבוא אדם ויאמר שבעיניו ראה שעשה כן, ושכן היה המעשה באחיו, ושאף הוא לא האמין בתחילה עד אשר ראה במו עיניו. כך או כך, האמונה הראשונה נתונה להשפעות חיצוניות, ואינה מבטאת קבלת הדברים בצורה מוחלטת.

הדרגה הגבוהה יותר בקבלת דברים ממקור חיצוני היא ידיעת הפעולה, ידיעה זו, היא ידיעה ברורה כידיעה בראות, יש לה יתרון משמעותי על דרגת האמונה, בכך שהדבר אותו האדם רואה נהיה אצלו בהשגה מוחלטת, כדוגמת מי שיראה בעיניו שאיש פלוני עיקם בראייתו את הברזל, המתבונן הזה נעשה כלפי מה שראה בגדר יודע שכך יעשה האיש, ואם יאמרו לו אחר כך שהלה עיקם אף חתיכת עץ, לזה הוא יאמין אמונה מתוך השגה מוחלטת שנולדה מהידיעה הברורה שיודע הוא שכוחו גדול לעקם ברזל ובודאי שיכול לעקם עץ הקל ממנו. אמנם, גם בדרגה זו יש חסרון, שהיודע דבר אינו מכיר בוודאות מוחלטת אלא במה שיודע מכוח ראייתו וכדומה, אבל דבר אחר שאינו נכלל בידיעה זו אין נתפס אצלו, לפחות לא באותה ההחלטיות, ולדוגמא מי שיראה את האיש המעקם בעיניו ברזל, אף שיתפוס בוודאות גם עקומת העץ, אך לא יתפוס את יצירתו של העץ, ואם יאמרו לו שאותו המעקם בעיניו, יכול אף ליצור בהם, וודאי שלא ייתפס אצלו הדבר מכוח אותה הידיעה הראשונה, משום שהידיעה הייתה על הפעולה שראה, ומה שראה נתפס בגדר ידיעה, ומה שלא ראה אם ייתפס, יהיה זה רק בגדר אמונה.

אבל יש דרגה עליונה של קבלה, והיא ידיעת הפועל, דרגה זו כשהיא נקנית, מכאן ואילך אין שום דבר שיכול לחוסמה, ההיגיון אינו מהווה בה אבן בוחן כלל, ואדרבא, חוסר ההיגיון הוא בלתי נמנע בדרגה זו, משום שידיעת הפועל היא הכרה וידיעה ברורה של אדם בכוח של ישות היכולה לעשות הכל, ולעולם אין האדם יכול להכיר בזולתו הכרה כל כך תקיפה, משום שבהכרת מי שהוא בן מיני, יכול אני לתאר ולדמיין את פסגת יכולותיו אף שאינם מצויים, אבל ברור לי כי ליכולותיו יש פסגה וגבול, ולכן איני יכול להחשיבו ככל יכול, ועל כן הישות היחידה שעליה יכול האדם להחיל את מלוא ידיעת הפועל, היא הישות האלוקית, ואחר שמגיע האדם לדרגת ידיעה כזאת, כל מה שיראה ייחס לאותו הכוח הפועל, ושאלת ההיגיון אינה מן העניין, מאחר ואין הידיעה במסגרת ההיגיון האנושי, וכשיאמר שהוא מאמין בדבר, הרי זו אמונה מכוח דרגת הידיעה הגבוהה ביותר, שהיא הכרה ברורה ביכולת הפועל, ולזה נקרא "אמונה שלימה".

אמונת ישראל עוברת דרך פרעה

והנה, עם ישראל לאחר מאות שנים של סבל עולה ומתמשך, טבלו בתוך מ"ט שערי טומאה כתוצאה מייאושם ומהימשכותם אחר חמישים שערי טומאה שהיו בארץ הגדולה והטמאה. כאשר הגיע זמנם לצאת לחירות, היה הקדוש ברוך הוא צריך להעלותם מטיט היוון, והיה הדבר צריך להיעשות באופן שהעם יראה כי יש דין ויש דיין למעשיהם, ראוי לעובדי אלילים אלו שיחושו כי אלילותם היא רעתם וצרתם, ועל פי ההיגיון היו עם ה' המתדרדר ואינו תופס באמונת אבותיו, צריכים לקבל את מכות מצריים בעצמם.

אלא שחס עליהם בורא עולם ואמר להכות את מצרים במקומם, וכמשל העשיר שהיה חשוך בנים, ולעת זקנתו נולד לו בן, אלא שלא יכלה האם להניק מחמת זקנתה, והלך העשיר ושכר לו מינקת והניקתו. ובאחד מן הימים חלה הבן, ולא מצאו הרופאים תרופה למחלתו, עד שבא רופא אחד ואמר שיש בידו סממני מרפא שעל ידם וודאי שיבריא התינוק, רק מכיוון שרפואה זו חריפה מאוד אין הבן יכול לקבלה בעצמו, אלא תצטרך מניקתו לשתותה, וכשתניק יכנס טעמה של התרופה בחלבה, ובכך יבריא הילד.

שמחתם של ההורים על רפואת בנם הקרובה פגה כאשר שמעו מהמינקת כי בשום אופן אינה מוכנה לשתות מסממנים חריפים אלה, ואינה מוכנה לסבול בעד הבן. בייאושם פנו הורי התינוק לבית המשפט שיכריחה להציל את ילדם.

בהגיע שעתם להתדיין, טענה המינקת כי התחייבה להניק את הילד ולא לשתות תרופות בעבורו, אלא שלהפתעתה חייבה השופט לשתות מסממני המרפא, מחמת שבאשמתה חלה התינוק, מאחר שלא נזהרה באכילה ואכלה מאכלים המזיקים למי שרך בשנים, וכשם שהביאה את מחלתו כך צריכה היא להביא לו רפואתו, ואפילו במחיר סבל חריפות המרפא.

באותה מידה נתחייב פרעה ועמו במרפא ישראל, משום שחוליים הרוחני של עם ה' בא בהשפעת מצרים הטובלת בשרץ, ועל כן אמר האלוקים "למען שתי אותותי אלה בקרבו", לאמר, אמנם בניי חולים הם, אך רפואתם לא תוכל להינתן להם בצורה ישירה, שהרי כבר סבלו העם האומלל הזה סבל רב של עבדות קשה בפרך ובלבנים, והיאך אוכל להוסיף מכות על מכותיהם, הלא שברון לבבם רב מידי, ועל כן יהא הדין כי תעבור רפואתם בקרבו של מחליאם, ואף שמכות אלו כואבות ומרות הן, אך כשם שהביא פרעה מחלתם כך צריך להביא תרופתם.

נמצאנו למדים, שכיוון שצריכים ישראל להבריא כליל, באופן שיגיעו לפסגת האמונה בבורא עולם דהיינו ידיעת הפועל, הרי שדרגה זו צריכה לעבור דרך פרעה, וכל עוד שלא יגיע שליט האימפריה המצרית לכדי ידיעת הפועל, לא תושלם רפואת ישראל.

חינוכו של פרעה לאמונה

אמנם, כדרך כל רפואה אף רפואה אמונית עליה להיות בהדרגה, שהרי לא תשתרש המעלה ביום אחד, ואין קנייתה בדרך נס אלא בעבודה עצמית ובהפנמה תמידית. וברפואת האמונה לחולה אשר טובל בחמישים שערי כפירה, עצם תחילת אמונתו טעונה השרשה רבת עוצמה, ומהלך זה היה צריך פרעה לעבור לאורך תשע מכות, שכל מכה ומכה קירבה אותו לדרגה ראשונה של אמונה, שהרי כאשר עברה לה המכה חזר לסורו, לאמר, מכה זו מקרה היא, ואף כאשר אמרו לו החרטומים במכת הכינים "אצבע אלהים הוא", לא[1] התכוונו כי הוא השם שהזכיר משה, ואלו המכות הבאות בעבור שילוחו את ישראל, אלא רק אמרו כי היא כפי מערכת הכוכבים על מזל ארץ מצריים, ואמנם, במכת הארבה התחיל פרעה להאמין שניצב הוא בפני כוח האלוקים של משה שיתכן וקיים, אמונה זו הייתה פתוחה לספיקות ולא הייתה מוחלטת, ועל כן במכה זו שחרר קצת את רסנו והסכים לשחרור הגברים בלבד, אך במכת חושך שוב נתחזקה אמונתו אלא שעדיין הייתה זו בגדר אמונה בלבד הנתונה להשפעת הספק ומשום כך הסכים לשחרר עוד קצת את רסנו בהסכמתו לשלוח גם את הטף אבל לא את הבקר והצאן.

מפנה באמונתו של פרעה חל במכה העשירית, במכה זו הגיע קצה הסיבולת של המלך הגדול, הוא ראה את קיצו מתקרב במכת הבכורות, וכבר ראה שאלוקיו של משה קיים ופעולותיו נוראיות הם, דרגת אמונתו של פרעה קפצה לידיעת הפעולה, מיד הוא הבין שאין מקום לספיקות באשר ליכולת האלוקית שמיאן להכיר עד אותה מכה, וכתוצאה מכך גדל פחדו ושילח את בני ישראל ממצריים.

בשילוח העם ממצרים הושג האמצעי לתכלית אמונת ישראל והפיכתם לעם המייחד שמו יתברך, אך תכלית זו עדיין לא תוכל להתממש בשלמותה, מאחר שתרופת האמונה העוברת דרך פרעה לא השלימה את ריפויה, שהרי קנו ישראל אמונתם רק בדרגת ידיעת הפעולה, אך עדיין כברת דרך לפניהם לינוק מפרעה את ידיעת הפועל.

השגת פרעה ידיעת הפועל

ואכן, כאשר ברחו העם, אמר האלוקים למשה, עדיין לא נשלמה מלאכת חינוכם של ישראל, ולצורך כך דבר אל בני ישראל לשוב בחזרה ולחנות לפני בעל צפון, שנשאר[2] היחיד מכל אלוהי מצרים,  ועל ידי תכסיס זה "וידעו מצרים כי אני השם", כלומר, רק כאשר ידעו מצרים ידיעת הפועל ללא כל ספיקות, כי אז יגיעו ישראל לכלל שלימות אמונתם.

ובאמת במהלך זה נתבררה חוסר ידיעת הפועל אצל פרעה, אחר שראה שחנו ישראל מול הצלם הגדול האמון על שמירת העבדים לבל יוכלו לברוח מהארץ, וחשב פרעה, שאף כי כבר יודע הוא בדבר האלוקים אשר פועל נפלאות בארץ, אך הנה מתגלה שיש גבול לאלוקים זה, שהרי הצלם הגדול יכול לעצור פעולותיו, ומיד ויאסור את רכבו, וירדוף אחרי בני ישראל.

מהלך זה סיבב הבורא להביא את המלך המייסר את עם ה' לכדי ידיעת הפועל, ונשלם המהלך כאשר טבעו המצרים כולם במעמקי הים, ובכוונה תחילה נשאר רק מלכם אשר הכריז[3] מי כמוך באלים ה', וברגע זה, כשהשיג פרעה את אמונת הפועל, אמונה ללא ספיקות ושאינה תלויה בהיגיון אנושי, כי אז הגיעו אף ישראל לפסגת האמונה הבאה לידי ביטוי בעדות התורה "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", לאמר, עד לאותם רגעים היו מאמינים העם באלוקיו, אך אמונתם הייתה בגדר ידיעת הפעולה, וכשנשלמה רפואתם העוברת דרך פרעה, השיגו אף הם את ידיעת הפועל והיא הנקודה הגבוהה והמושלמת ביותר.

מכאן ואילך עושה העם כברת דרך שתחילתה ירידה אמונית, שהרי מפסגת האמונה אין לך דרך אלא ירידה, ואכן, מקץ שלושת ימים במדבר כבר החל העם מתאונן על משה מחוסר מים לשתות, ולאחר מכן כאשר רעבו, ירדו באמונתם עוד יותר עד  שאמרו "מי[4] יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים, בשבתנו על סיר הבשר", ובמלחמת עמלק שוב ראו את ניסי האלוקים ואז נתגברה פעם נוספת אמונתם.

ירידה ועלייה ושוב ירידה ועלייה כשהרצון האלוקי הוא הגעת ישראל לפסגת העלייה אותה הכירו בקריעת הים ושעל הכרה זו העידה תורה "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", וברגע שיגיעו העם לידיעת הפועל, שהיא האמונה השלימה, כי אז תהיה מציאותם מציאות של גאולה, שהרי יסוד הגלות הוא ירידתם של ישראל מהכרזת ועדות התורה בדבר אמונתם, וברגע שהכרה זו תושג ראויים הם שיקרע הים בפניהם, ומי שהוציאם ממאסר פרעה הוא יוציאנו ממאסר גלותנו במהרה בימינו אמן.

[1] אבן עזרא שמות (הפירוש הארוך) פרק ח, טו.
[2] רש"י.
[3] פרקי דרבי אליעזר (היגר) – "חורב" פרק מא.
[4] שמות פרק טז, ג.
שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp
השארת תגובה

error:
גלילה לראש העמוד