תוספות בברכות ב. ד"ה מברך וכו' ולא קא חשיב יראו עינינו דההיא ברכה תקנו רבנן כדי להמתין לחבריהם בבית הכנסת.
תוספות[1] כתבו, שברכת יראו עינינו תיקנו רבנן, כדי להמתין לחבריהם בבית הכנסת, כלומר, לפי[2] שבימיהם הראשונים היו בתי כנסיות שלהם בשדות, והיו יראים להתעכב שם עד אחר תפילת ערבית, תיקנו לומר פסוקים אלו שיש בהם שמונה עשרה אזכרות, כנגד י"ח אזכרות של תפילת שמונה עשרה, ותיקנו אחר כך לומר ברכת יראו עינינו וקדיש.
והנה, ברכת יראו עינינו לא נתקנה על ידי אנשי כנסת הגדולה, ואין לה מקור לא בבבלי ולא בירושלמי, ואדרבא, מהמשנה לקמן[3] בשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה, ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחריה, משמע שאין מברך שלש ברכות אלא שתים[4], ולכן נקטו הפוסקים[5], שראשי ישיבות שבבבל אחר זמן הגמרא תיקנוה, וכיוון שהיה מנהגם כן, וגם[6] משום שפסוקים אלו מענייני גאולה[7], אף בזמנינו שמתפללין ערבית בבית הכנסת, לא נתבטל המנהג הראשון[8]. וכן כתב האבודרהם[9] שכבר נהגו לאמרו, ומנהג אבותינו תורה היא, כדאמרינן בירושלמי[10] מנהג מבטל הלכה (ועיין בהערות שנקט טעם חדש, והוא מפני תקנת השבים לעת ערב ממלאכתם).
ולשיטות אלו דאמרינן אף בימינו ברכת יראו עינינו, נחלקו אם אף היחיד אומרה, ומחלוקת זו תלויה בטעמים שנקטו כל שיטה בעיקר התקנה לאומרה, דהנה, הגר"א למד מתוספות שכתבו שברכה זו תיקנו רבנן, כדי להמתין לחבריהם בבית הכנסת, דעל כרחך סברו שאין היחיד אומרה, שהרי התקנה הייתה למי שמאחר לבוא לבית הכנסת, וכדי שלא יישאר שם יחידי, תיקנו ברכת יראו עינינו כדי להמתין לו, ואם גם הוא יצטרך לאומרה, מה הועילו חכמים בתקנתם, ומה המתנה יש כאן.
אבל מדברי האבודרהם[11] משמע שאין הבדל בין יחיד לציבור, שהרי כתב טעם התקנה משום אותם השבים לעת ערב ממלאכתם, ואין הבדל לפי זה בין יחיד או רבים. וכן משמע מרש"י שהביאו שיבולי הלקט[12] דהטעם דתיקנו ברכת יראו עינינו, הוא משום שרצו להודיע שתפילת ערבית רשות, ואין צריך לסמוך בה גאולה לתפילה, ולפי טעם זה נמי אין הבדל בין יחיד לציבור.
אמנם, יש שיטות רבות שנקטו שאין לומר ברכה זו כלל, כן כתב הרשב"א[13] דיש מקצת מן הגדולים שאין אומרין אותה לא בשבתות ולא בחול כדי שלא תהא מפסקת בין גאולה לתפילה, וכן[14] היה מנהג הרמב"ן שלא לאומרה כלל. ובכלבו[15] הביא[16] בזה הלשון "וכתב הרבי נתן ז"ל וראיתי כתוב מאבי מורי נ"ע בשם ר' אלעזר זקנו שלא היה אומר, משום מה שאמר רבי יוחנן איזהו בן העולם הבא זהו הסומך גאולה לתפלה של ערבית, ולולי כי פשט המנהג כל כך כבר בטלו, ואף קדיש לא היה ראוי לומר כמו בשחרית, ואנו נהגנו אחריו לבלתי אומרים, אך כשאנו מתפללין בצבור נקטינן סוגיא דעלמא שלא להיות מן המתמיהין". ובברכי יוסף[17] הסביר, דמה שאמר כשמתפללין בציבור, הכוונה כשהם יורדים לפני התיבה, שאז מוכרחין לאומרה, אבל כשמתפללין בבית הכנסת עם הציבור ואינם שלוחי ציבור, כיוון שיכולים להשתמט מלאומרה בלא שירגישו בהם, אין אומרים אותה[18].
והנה, הטור[19] כתב שעכשיו שחזרו להתפלל ערבית בבתי כנסיות לא נתבטל מנהג הראשון, ומכל מקום אין להפסיק בדברים אחרים, והביא שיש מן הגדולים[20] שנהגו שלא לאמרם, ולפי זה כתב הט"ז[21] שמי שבא לבית הכנסת אחר שהתחילו הצבור להתפלל, יתפלל ביחידות מנחה וקורא קריאת שמע וברכותיה עד שומר עמו ישראל לעד, וכשהצבור מתחילין להתפלל ערבית יוכל תיכף להתפלל עימהם, ופסוקים דברוך ה' לעולם אמן יראו עינינו יאמר אחר כך, דכיון דגדולים נהגו שלא לאמרם כלל, יכול בזה לסמוך עליהם ולדלגם, כדי להתפלל עם הצבור ולומר אותה אחר כך. ובשו"ע[22] לא צידד כדעת האומרים אלא הזכירם בדרך אגב, דכתב, אין לספר בין גאולה דערבית לתפלה[23], ואף הנוהגין לומר י"ח פסוקים[24] ויראו עינינו, אין להפסיק בין יראו עינינו לתפלה, אבל הרמ"א צידד בשיטת האומרים וכתב, ראיתי מדקדקים נהגו לעמוד[25] כשאומרים הי"ח פסוקים של ברוך[26] ה' לעולם וכו', ומנהג יפה הוא, כי נתקנו במקום תפלת י"ח, ועל כן ראוי לעמוד בהן כמו בתפלה.
ובכף החיים[27] אחר שהביא דברי הראשונים שצידדו שלא לאומרם כתב משם כנסת הגדולה, שמנהג הספרדים בקושטא ותירי"א שאין לאומרם לא בחול ולא בשבת, וכן נראה מדברי האריז"ל שאין לאומרם. וכן עיין בבית יוסף[28] לעניין מניין הברכות שמברכים בימי התענית, לא מנה ברכת יראו עינינו[29], והיינו דסבר דאין לאומרה.
ובשו"ת אגרות משה[30] כתב דברכת יראו עינינו אינה תלויה בארץ ישראל או בחו"ל, אלא שהאומרים אותה בחו"ל יש להם לומר גם בארץ ישראל, ואלו שאין אומרים בארץ ישראל אין להם לומר גם בחו"ל. ומה שבארץ ישראל לא נהגו לאומרה משום שנוהגין כהגדולים[31] שנהגו שלא לאומרן, ומשום שתלמידי הגר"א ותלמידי הגרש"ז בעל התניא תרוייהו היו סוברין שלא לאומרן. ומי שכבר התחיל לנהוג לאומרה בארץ ישראל, טוב יותר שלא יאמרה, אבל עדיף שיאריך בקריאת שמע שלא יצטרך לומר לכולי עלמא. וכן כתב בשו"ת דברי יציב[32] שמה שבארץ הקודש אין אומרים ברכת יראו עינינו, ברור הדבר שהוא משום שרוב יושביה מלפנים היו מהספרדים שאין נוהגין לאומרו, וגם ראשוני המתיישבים מהאשכנזים היו מתלמידי התניא ותלמידי הגר"א שסברו להלכה שלא לומר.
עוד עיין בשו"ת באר משה[33] שהביא מתשובות האחרונים, שנשאלו מבן אשכנז שדרכו לומר הי"ח פסוקים ויראו עינינו גם במוצאי שבת ויום טוב וחול המועד, ולפעמים מתפלל עם חסידים שבחו"ל האומרים כל השנה כולה חוץ מג' זמנים הללו, האם יאמר הוא לבד, או שינהג כמנהג הציבור, והשיבו, שאם בידו לאומרה באופן שלא ירגישו, יעשה כן, אך יתפלל שמונה עשרה עם הציבור, אבל אם אין בידו לאומרה לפני תפילת שמונה עשרה, וגם להתפלל התפילה עם הציבור, מוטב שיתפלל איתם כמנהגם והברכה של יראו עינינו יאמר אחרי התפילה. ולפי זה, כתב הבאר משה שהוא הדין בן חו"ל שהוא בארץ ישראל שכך נוהג. אמנם, בשו"ת משנה הלכות[34] כתב לדחות, דאינו דומה דין הבא מחו"ל לארץ ישראל, למי שמתפלל בחו"ל עם הנוהגים שלא לאומרה בג' זמנים הנזכרים, דמילא בן אשכנז שבא לבני ספרד בחו"ל, שמנהג שניהם לאומרה כל השנה, בין האשכנזים ובין הספרדים, אם כן, כיוון שהוא קיבל לאומרה גם בג' זמנים אלו, וודאי יעשה כמנהגו וקבלתו, אבל הבא לארץ ישראל, שמנהג המקום כולו שלא לאמרו בין אשכנזים ובין ספרדים וחסידים, אם כן, זה שרוצה לאומרו אין לו על מי לסמוך.
אליבא דהלכתא
ברכת יראו עיננו
הרמב"ם בסדר תפילות הביא בתפילת ערבית את פסוקי יראו עיננו, ובטור[35] כתב שזה ניתקן לפי שבימים הראשונים היו בתי כנסיות שלהם בשדות והיו יראים להתאחר שם עד זמן תפלת ערבית ותקנו לומר פסוקים אלו שיש בהם י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות שיש בתפלת ערבית ועתה שחזרו להתפלל ערבית בבתי כנסיות לא נתבטל מנהג הראשון, ויש מן הגדולים שנהגו שלא לאומרם וכתב הבית יוסף דהיינו הרמב"ן והרשב"ם. ועל פי זה כתב הט"ז[36] שאף הנוהג לאומרם, אם בא לבית הכנסת באיחור מותר לו לדלג עליהם כדי להתפלל עם הציבור, ויאמר אותם אחרי תפילתו, דבאופן זה יכול לסמוך על הגדולים שנהגו שלא לאמרם[37].
מתפלל עם ציבור האומרה
הנוהג[38] שלא לאמר ברכת יראו עיננו רשאי לנהוג כמנהגו ולהשתמט מברכת יראו עיננו אף אם מתפלל עם ציבור האומרם ובאופן שלא ירגישו בו, אבל[39] אם הוא שליח ציבור בבית כנסת שאומרים יראו עיננו לאחר ברכת השכיבנו, יאמר אף הוא עמהם שלא יהיה מן המתמיהין, ואין בזה משום הפסק.
כיוון שתיקנו הוי כגאולה אריכתא
אין[40] לספר בין גאולה דערבית לתפלה, שגם[41] בערבית מצוה לסמוך גאולה לתפילה. ואף הנוהגין לומר י"ח פסוקים ויראו עינינו, אין להפסיק בין יראו עינינו לתפלה, דאותם[42] פסוקים לא מקרי הפסק כיוון שתיקנו לאומרם הרי זה כגאולה אריכתא. ומיהו[43] יכול השליח ציבור להכריז בין קדיש לתפילה כדי להכריז על כל מה שהוא צורך תפילה, וכל[44] שכן בתפילת ערבית שהיא רשות. ולאו דווקא על ראש חודש שהוא מדאורייתא או על הכרזת טל ומטר שבהם אם יטעו צריך לחזור, אלא אפילו להכריז על הניסים שפיר דמי, ואע"ג שאם יטעו אין צריך לחזור דמכל מקום הוא צורך התפילה[45], וכמו"כ יכול להפסיק כדי לומר ברכו[46], כדי להוציא את האנשים שאיחרו לתפילה ולא שמעו ברכו, ואין זה הפסק כיוון שהוא מעניין התפילה[47].
נהגו לעמוד בקריאתם
כתב הרמ"א ראיתי מדקדקים נהגו לעמוד כשאומרים הי"ח פסוקים של ברוך ה' לעולם וכו' ומנהג יפה הוא כי נתקנו במקום תפלת י"ח, ועל כן ראוי לעמוד בהן כמו בתפלה. והרבה[48] אחרונים כתבו דיותר טוב שלא לעמוד כדי להראות שאין רוצה לצאת בזה ידי חובת תפלת י"ח, אך כשמתפלל עם הצבור וקורא אח"כ ק"ש וברכותיה אז יוכל לומר ברוך ה' וכו' מעומד. ועל כל פנים כתבו האליה רבה והפרי מגדים[49] שהעומד לא יעמוד ופניו אל הקיר, דאז נראה כמכוון לצאת בזה ידי חובת תפילת י"ח.