הרסנותו של רגש הקנאה עוברת דרך זעמו של הקנאי המכלה כל חלקה טובה באדם ובסביבתו. המקנא חומד תענוגים גשמיים ורוחניים שנפלו בחלק חברו השווה לו בעיניו. הקנאה מתעוררת באדם כשמוצא אצל הדומה לו יתרון גופני, שכלי, נפשי או רוחני, ובשל כך נכנס הוא לעצבות ומועקה. התסכול הנגרם ממצב זה, גוררו לתגובות זועמות המופנות הן כלפי עצמו והן כלפי סביבתו, ובמקרים רבים אף לידי פגיעה בגוף ובנפש מושא קנאתו.
חללי הקנאה
חכמים אמרו כי "הקנאה, התאווה והכבוד, מוציאים את האדם מן העולם", האדם באשר הוא אדם – גדול ככל שיהיה. ההיסטוריה היהודית רוויה מאורעות המהווים לימוד לדורות הבאים על נזקיה של הקנאה. גדלותו של האדם אינה בהכרח ערובה לחסינותו מפני רגש זה. דוגמא לכך מצינו אצל קין המדבר עם האלוקים שתוצאת קנאתו הביאה את הרצח הראשון בהיסטוריה – רצח הבל אחיו. כל זאת משום הקנאה ברצון האלוקים את מנחת הבל. רצון זה שכנראה נבע מעצם הקילקול המקונן באישיותו של קין ושמחמתו ידוע היה מראש על מסוגלותו לשים קץ לחיי אחיו, בשר מבשרו, ולמחוק באחת רבע עולם.
דוגמא נוספת לאי הפליית רגש זה בין הגדול והקטן, סיפקו לנו השבטים בני יעקב עמודי התווך של עם ישראל, שבשל קנאתם ביוסף אחיהם הצעיר, גלו למצרים, ולפי תורת הגלגולים נענשו בסוף במותם הטראגי הידוע כאירוע עשרת הרוגי מלכות.
אף מלכים רמי מעלה שאינם מחוסרי דבר נפלו לרשתה של הקנאה. כזה היה ירבעם בן נבט שעליו אמרו שכל חכמי דורו לפניו כעשב השדה, אך קנאתו לבית דוד הביאתו לעמקי השאול מבחינה יהודית. הוא היה ראש המורדים בממלכת בית דוד, ואף תפס את ממלכת ישראל אחרי פילוגה עקב מות שלמה המלך ואי ציות העם ליורשו רחבעם בנו, שלבסוף נשאר למלוך על ממלכת יהודה שבירתה ירושלים ונתיניה שבטי יהודה ובנימין, בעוד שאר עשרת השבטים הפכו לנתיניו של ירבעם תחת שכם הבירה. מצב זה הביא את פחדו של ירבעם מפני עליית ישראל לרגל אל בית המקדש שבשטח יהודה, ומחשש שיוסתו נגדו על ידי רחבעם, הקים כתחליף שני עגלי זהב והדיח את העם לעבוד לעבודה זרה. הוא קיבל את התואר: חוטא ומחטיא, הרודף אותו ושכמותו לאורך ההיסטוריה כולה, ובעטיו נכלל ירבעם בין אותם שמצהירה עליהם היהדות, כי אין להם חלק לעולם הבא.
להבדיל מרבעם שהפך למודל של מלך מרושע שנפרד חלקו מחלק עם ישראל לדורות, הפילה הקנאה אף את שאול המלך, שהיה מגיל שנה בחיר ה' שלא טעם טעמו של חטא, ושבמלכותו לא דבק שום דופי. שאול היה מלך צנוע, ענוותן וביישן, אך קנאתו שקינא לדוד הביאה להתדרדרותו ולהזנחת ממלכתו עד שהוא ושלושת בניו, יחד עם רבבות מישראל, נפלו בקרב ביד הפלשתים. בשל קנאה זו היה עסוק קודם לכן ברדיפה אחר דוד על מנת לרוצחו, ובשל הזעם הפורץ מרגש מר זה, דן והרג כמורדי מלכות את נוב עיר הכוהנים בחשד ששיתפו פעולה עם דוד.
האמת, שכבר בעשרת הדיברות ניתן לראות את המסר האלוקי בדבר חומרת החמדנות הנובעת מן הקנאה. זאת בדיברה החותמת את הדיברות כולן (שמות פרק כ פסוק יג): "לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו וחמורו וכל אשר לרעך". אפשר ללמוד במסירת הדיברות במתכונתן, על חשיבותן המיוחדת – יחסית, של הראשונות על פני האחרונות, או לפחות חשיבות הראשונה שבחמש הראשונות המדברות על ציוויים בהקשר האלוקי על החמישית שהינה הקלה מבין החמש. וכן חשיבותה של השישית, היא הראשונה מבין החמישה ציוויים בהקשר האנושי, על פני החמישית בקטגוריה זו שהיא עשירית בכלל עשרת הדיברות.
אך בהחלט יש מקום לומר, כי הדיברה האחרונה החותמת את העשרה מקפלת בתוכה את חומרתן של כל הקודמות לה. היא מסמלת את הרגישות היתרה בנפשו של האדם, ומתרה בפנינו כי רציחה אינה בהכרח מעשה המתנגש ישירות עם שיקוליו של האדם הבריא בנפשו. לעתים ההתמודדות עם מעשה נתעב זה נמצאת דווקא במקום אחר, נסתר ולא מודע די צורכו. כך הוא לגבי ניאוף וכפירה אמונית. המערכה צריכה להתחיל הרבה קודם לסיטואציית הניאוף והכפירה. היא צריכה להשתלט על השורש, אותו שורש דק ועמוק הנחבא תחת פני האדמה ומצמיח הרס וחורבן. כזאת היא הקנאה, המשרישה את הרע והיכולת להרעַ בכל המישורים על ידי טיפוח רגש זה לשלילה. קלה היא הדרך להגיע לכל עבירה בכל קנה מידה.
אם ניקח את עשרת הדיברות כדוגמא, הרי שהמעשה הבא המובא כמשל בספר 'אורחות צדיקים', ממחיש את יכולת הדרדור המהיר מרגש זה אל עבר מחוזות אפלים יותר הקשורים בכל הדיברות כולן, ואשר המעידה הגסה בכל אחת מהן לכשעצמה רחוקה לכאורה מלהיות קלה לעבירה אצל האדם הרגיל.
מעשה באדם אחד שהיה לו שכן, והיה כותל מפסיק ביניהם, והיה הרשע חומד את אשתו וקצת מחפציו של שכנו. יום אחד היה שומע שהאיש אומר לאשתו: רוצה אני ללכת להעביר סחורה, וכך עשה.
מה עשה הרשע? הלך בליל שבת ושבר הכותל שביניהם – הרי עבר על "זכור ושמור", ואנס את האישה – הרי עבר על "לא תחמוד", ושכב עמה – הרי עבר על "לא תנאף", ואחר כך שהתחיל לגזול את הממון צעקה האישה, ועמד עליה והרגה – הרי עבר על "לא תרצח", וכשגזל וגנב מה שחמד – הרי עבר על "לא תגזול" ו"לא תגנוב" ו"לא תחמוד". עמדו אביו ואימו והוכיחוהו, עמד עליהם והיכם – הרי עבר על מצוות "כבד את אביך ואת אמך".
ואחר כך הובא לפני בית דין, והעיד הוא עם חברו – רשע כמותו, שאלו החפצים, משכון שלו היו, שמשכן לו בעל האישה, וחזר ולקחם, ולא יכול היה להוציאם מידו עד עכשיו ששברו הליסטים את הכותל שביניהם והרגו את האישה, וכששמע האיש, נכנס גם הוא ולקח עבוטו – הרי עבר על "לא תענה", ובכל מקום שהיה בא היה נשבע שלא פשע כלל- הרי עבר על "לא תשא".
לבסוף נתגלתה רעתו ונתפרסמה פשיעתו, ומחמת הבושה יצא לתרבות רעה וכפר באלוקים – הרי עבר על "אנכי ה' אלוקיך". לבסוף היה אדוק בעבודה זרה ומשתחווה לו – הרי עבר על "לא יהיה לך אלוהים אחרים" ו"לא תשתחווה להם ולא תעבדם". וכל זה נגרם מהחמדנות על ידי שקינא בחברו ובכך הצמיח שורש קנאתו את הרעות כולן.
בין מציאות לדמיון
הקנאה מבטאת יותר מכל את חוסר המודעות של האדם למהותו ולמהות חייו. הוא אינו מודע לצרכיו האמיתיים, ותמיד מדמיין שאילו היה לו את אותם הדברים שאין לו ויש לחברו, אז חייו היו הרבה יותר רגועים ומאושרים. הוא לא שואל את עצמו: "האם צרכים אלו עונים למטרת יעודי?". זה כלל לא עומד בראשו, הוא אינו מסתכל על סף אושרו של האחר אלא על המרכיבים בחייו, ואין זה משנה אם מרכיבים אלו עשו את שכנו מאושר או לא. הוא בטוח שהרכב של חברו, אף שאינו מאיר את עיני בעליו, אותו הוא אכן יהפוך למאושר עלי אדמות. האם כשיגיע אליו רכבו של השכן, תחושתו תהיה תחושת סיפוק וחייו יהפכו לחיי רוגע? כלל וכלל לא. תמיד הוא יחוש כי הדשא של השכן ירוק יותר. אתמול זה היה הרכב, היום זה העבודה, ומחר זאת האישה, הבעל, והילדים, וכל ימיו הופכים למרירים ולעצובים.
האם באמת הדברים שאנו צריכים הם צורך אמיתי שלנו להמשך תפקודנו? או שמא כל צורכנו הוא צורך שלא יהיה לאחר מה שאין לנו או שיהיה לנו מה שיש לאחר? התשובות לשאלות אלו הן פתרון בסיסי לרבות מבעיותינו האמיתיות. לעתים אנו רוצים כל כך דבר מה. אנו משקיעים זמן, מחשבה וממון רב להשגתו ולא תמיד בהצלחה מרובה. חסרונו מתסכל ומעכיר את חיינו. אילו נעצור לרגע במהלך ריצתנו העיוורת, נתבונן היטב בנפשנו, ונשאל: "האם באמת אני צריך את זה?". ייתכן שנצטרך לרוץ ריצה הרבה יותר מטורפת בדרך חזרה על מנת שלא נפסיד את הדברים האמיתיים בחיינו, אלו שהזנחנו לטובת פרי דמיוננו המראה לנו צילם של הרים כהרים, והופך את הטפל והשולי לבעל ערך רב ומרכזי באישיותנו.
הערכה עצמית נמוכה וקנאה
כשם שאין האומן המכיר אומנותו מקנא בכלי אומנות אחרת, משום שאין כלי זה מתאים למלאכתו, כך אין אדם המכיר את מעלותיו וכלי עבודתו הנפשיים מתקנא באדם אחר שכלים שונים לו. כל קנאות ליתרון מושא הקנאה הרי הן סימן להערכה עצמית נמוכה ולחוסר מודעות על החיובי שבמקנא. אם אינך בוטח בכלים וביכולות שלך, תנסה למצוא אותם במקומות אחרים, ואם תנסה ולא תשיג, תצא מתוסכל ומצוברח לאורך שנים רבות, מבלי שתתבונן כי אושרך אינו טמון בכלי אומנות חברך, אלא בכליך הנמצאים באמתחתך. ברדיפה זו הפסדת את אומנות חברך, ואף את אומנותך.
הידיעה שלכל אדם יש תפקיד השונה מתפקידו של חברו היא המפתח להימלטות ההכרחית משליליותו של רגש זה. כצבא חיילים אנו בעולם, מהם חילות שריון, ומהם חילות אוויר, ובחילות השריון, האוויר, והרגלים, מהם טייסים ומהם טכנאי מטוסים, אחרים על הצריח, וחבריהם מחיים את נפשם ממטבח הבסיס. הצד השווה שבכולם, שמשרתים מטרה אחת. האם הטייס יחמוד את תותח הטנק או שמא הטבח יחמוד לו את תאו של טייס? כל חמדנות כזאת תבטא חוסר רצינות ותגרור לגלוג רב על האדם שאינו יודע את מקומו ותפקידו.
אם אנו יודעים את מטרתנו בעולם, אין בסיס כלל לקנאה. חשיבות תפקידו של האדם נמדדת לפי מטרת תפקודו. אם הצלת חיי אדם הנתון בסכנת חנק תלויה בפיזור רפש מעל פתח האוורור, הרי שההתעסקות בלכלוך זה הינה הדבר היפה ביותר שקיים בעולם. היא הדבר המספק ביותר והמעשיר את נשמותינו ללא כל פרופורציה בהשוואה להכפלת שווי המניות שרכשנו אתמול באלפי דולרים. אינה שונה מלאכת הצלת חיינו מהחנק המאיים עלינו מזרועותיו של הדמיון. שווה היא מלאכה זו כי נתעסק בכלינו אף אם נראים לנו פחותי ערך. ערכם נקבע לפי מטרת עבודתם, ושוויים עולה עשרות מונים על כלים אחרים שאולי הינם יקרים יותר אך אינם יעילים ליעודנו.
שורש השנאה – קנאה, ותיקונה באמונה
הקנאה היא מקור ושורש לשנאה המדירה שינה מעיני רבים ומביאתם לכלל כעס וחולי. היא מביאה לשינאת אחים קרובים ככל שיהיו, דוגמת אחי יוסף שתוצאת קנאתם לאחיהם הקטן הייתה שנאה עצומה כעדות הכתוב (בראשית פרק לז פסוק ד) "וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום". החשיבה כאילו האחד חי על חשבונך ונוגס מעושרך ומאושרך, גוררת אחריה רגשות טינה והאשמה כלפיו, משל במו ידיו לקח את פת לחמך. רשפי האש היוצאים מהרגשה זו שורפים כל חלקה טובה של חשיבה נכונה, ופותחים את הפתח לעבר מבואות השאול הרוחני והגשמי.
היהדות מציבה שתי עובדות אמוניות חד משמעיות הנותנות לאדם את הביטחון המלא בהשגחה הפרטית של כל אינדיבידואל, ואמורות למונעו מטעויות המביאות לידי קנאה ושנאה. עובדה ראשונה: "מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד יום הכיפורים". ראש השנה הוא יום הדין בו נקבע לאדם מידת פרנסתו וגודל טרחתו להשיגה. כל מאמץ מעבר להשתדלות הנורמאלית, כמוהו כהתקנת מספר ברזים לחבית מים אחת. האם מימיה יתרבו?
השתדלות החורגת מגבולות הנורמה המקובלות לפי האדם והשעה, היא כניסה למעגל בלתי פוסק של קנאה שנאה וזעם, המוציאים את האדם מן העולם ריקני וחסר סיפוק אמיתי.
אך שמא תאמר, את אשר נקבע לי מראש גזל חברי, שהרי כך נראה לך בודאות ההגיונית שלך. על כך באה העובדה השנייה: "אין אדם נוגע במוכן לחברו כמלא נימה". זהו חוק טבע שמקורו באמונת ההשגחה העליונה הפרטית. הראייה השטחית חללים רבים הפילה, ורבים חללי הקנאה והשנאה הבאים בעטיה. סיפורים למאות ולאלפים סופרו לאורך ההיסטוריה כולה על אנשים שחשבו שמגיע להם יותר, ולבסוף נוכחו כי "החסר" מהם, הוא הצלחתם וסוד הישארותם בחיים, כאלו שאיבדו את ממונם לטובת שכנם ובעקבות כך נפל העשיר "הזוכה" קרבן לשוד שהביא להריגתו. האם ניתן לומר על אותו עשיר כי נתנו לו או שמא לקחו ממנו? נתינת העושר הביאה ללקיחת חייו, חברו שממנו נלקח לכאורה ממונו קיבל את חייו במתנה, היש מקום לקנאתו הקודמת?
מחמת כן, נקבעה השנאה בשם "שינאת חינם", אף שכמעט לכל שנאה – סיבותיה "המוצדקות" עימה. זאת משום שהסיבות ככל שיהיו "הגיוניות", בשקר יסודן. ההפנמה שמה שמגיע לי יגיע אליי לבסוף, ומה שלא מגיע לי גם אם יגיע לי יהיה לרעתי, מבטלת מראש כל רגש קנאה כלפי האחר ומונעת חיכוכים ושנאות לחינם.
הקנאה מנשלת עשיר מעושרו
האם עשירות נמדדת בממון? כך לפחות רווחת לה הדעה בקרב רובנו. חכמים נתנו קנה מידה אחר לעשירות באומרם (אבות פרק ד משנה א): "איזהו עשיר השמח בחלקו". להמחשת הדברים נספר על מוכר מכולת המפרנס את משפחתו בעמל רב אך בכבוד. לעומתו, שכנו נוהג לטוס אחת לחודש לצורך עסקיו בחו"ל, אף הוא עמל קשות להשגת פרנסתו. ביום מן הימים פונה בעל המכולת לשכן ואומר לו: "כמה מקנא אני בך שאתה טס לך ברחבי עולם, בעוד את העיר הקרובה אינני זוכה לפקוד אלא אחת לכמה שנים". השכן מתבונן בו ומשיב בפליאה: "אתה מקנא בי? אינך יודע כמה הייתי מוכן לשלם על מנת להשיג את פרנסתי כמוך – כאן בעיר, מבלי להיסחב כל פעם מחדש לארצות זרות ולנסות לא לאכזב את משפחתי בכל נסיעה כזאת. אילו לא הייתי מכניס את עצמי לפני כמה שנים למחויבויות המצריכות נסיעות תכופות לחו"ל הייתי פותח עסק לידך, מרוויח אולי פחות אך בנחת וברגיעה יותר…"
עשירות אמיתית היא התבוננות בחלקים הטובים שבנו מבלי להסתכל בצלחתו של החבר. עשירות מבטאת "מילוי". כשאדם מלא בכסף הוא עשיר, אך אם לאחד יש מאה אלף דולר והוא שמח על כך, ולחברו יש מאתיים אלף דולר אך הוא מסתכל כל הזמן על שכנו שיש לו שלוש מאות אלף דולר, ה"מלא" יותר הוא אותו שיש לו מאה אלף דולר ומשום כך הוא נקרא "עשיר". לשכנו עדיין "חסר" ומשום כך אין העשירות נמדדת בכמות הרכוש אלא במידת מילויו את סיפוק האדם.
הבחנה זו עושים חכמים לנוכח הבדלי גישתם של יעקב ועשיו (בראשית פרק לג). עשיו אומר לאחיו "יש לי רב", אך יעקב אומר "חנני אלוקים ויש לי כל", וכי ליעקב יש "כל"? האם לא מדויקים יותר דברי עשיו שאמר יש לי "רב"? כאן מגלה יעקב כי השמח בחלקו מרגיש "מלא". יש לו "כל" וזוהי עשירות אמיתית.
לעתים אתה מסתכל בצלחת השכן, שגם הוא מסתכל בצלחתו של שכנו האחר או אולי בצלחתך שלך. השכן השלישי אף הוא מסתכל בצלחת שניכם, בניין שלם של "עשירים עניים", כאלו שבראשם יכלו להפוך את עוניים לעושר, ואת יגונם לאושר, אך במקום זאת העדיפו לראות בשדות זרים. עצם ראיית מדשאתו של השכן ירוקה יותר, מנבלת את המדשאה הפרטית שלך. שימת לבך לטיפוח גינתך היא הדרך להפקת המרב שבך ולהעצמת הוורוד שבחייך.
ההתגברות על הקנאה
האם ניתן להתגבר על רגש זה ולבטלו? האמת, שעלינו לשאול תחילה האם בכלל ראוי כי נבטלו כליל, משום שביסודה של הקנאה טמון אפיק חיובי שבעזרתו אנו יכולים לצעוד קדימה. חכמים הגדירו את הקנאה החיובית בשם: "קנאת סופרים".
קנאת סופרים היא החלק המניע אותנו פעמים רבות ופותח בפנינו צוהר לנבכי נשמתנו. בעצם, ניתן לומר שהגבול בין הקנאה השלילית לקנאה החיובית עובר דרך היכולת שלנו לנתח נכונה את מה שראינו או שמענו. דוגמא: גונבה שמועה לאוזניי כי שכני קיבל משרת מנהל במתנ"ס השכונתי, כך אתייחס לידיעה בראיית הקנאה השלילית: "כמה כסף הוא בטח עושה. מה כבר הוא שווה, תראה איזה מזל יש לבן אדם. אני בחיים לא הייתי שם אותו שם. אם כבר הייתי ממנה מישהו בשכונה כמנהל המתנ"ס זה היה את עצמי או לכל הפחות את שכני האחר. בלתי נסבל איך שהוא יודע לקדם את עצמו ולהעלים את הכשרונות האמיתיים שבסביבה. ודאי היה כאן איזה דיל פוליטי לא כשר". ראייה זו מביאה לתסכול ולזעם רב, שתחילה נסתר הוא תחת רובדי הנפש העדינים, אך מהר מאוד פורץ כהר געש ומותיר את חותמו ביחסי השכנות הישנים – חדשים.
לעומתה, הקנאה החיובית היא קנאת החכם שמגיב: "כל הכבוד. אם הוא הצליח להגיע למשרת מנהל, כנראה שבעמל רב השיג את זה. לא הייתי חושב בחיים שייקחו אותו לתפקיד, ובמחשבה שנייה למה אני לא? למה דווקא הוא? אולי הסיבה משום שאינני מתאמץ מספיק כמותו? רגע, האם באמת אני רוצה להיות מנהל מתנ"ס כמו שכני? אולי לא. אולי זה לא בשבילי? אבל אולי כן. אז אם כן, כדאי לי ללמוד ממנו. אין סיבה שלא אצליח כמותו". גישה זו היא גם גישת הקנאה, אך היא אינה שוללת את האחר אלא מחייבת אותי על סמך הצלחתו. קנאה זו מביאה אותי לניתוח אמיתי של הצרכים שלי, לדעת האם הנאות והשגות שכני הן כדאיות בחצרי או שמא אלו הן השגותיו לפי צורכי חייו? ייתכן שלי ישנן מטרות שונות וצרכים אחרים. אם אכן אגיע למסקנה כי צרכיי תואמים את השגותיו, הרי שהדרך להשיגם תהיה בפרגון ובלמידה מלקחי השכן. זוהי קנאת סופרים חיובית, מקדמת ומקרבת בין אנשים.
מכיוון שמצד אחד רגש זה הוא רגש מקדם והכרחי למימושנו האישי, אך במידה רבה הוא גם הרסני לאישיותנו, קשה מאוד – אם בכלל – לדכאו כליל, ואין ראוי לעשות כך. משימתנו היא לצמצם את שליליותו ולהקטינה במידה רבה ככל האפשר לתועלת איכות חיינו ולמימוש הפוטנציאל הטמון בנו.
כיצד מפחיתים את שליליותו של רגש זה?
יסוד העבודה על רגש הקנאה נמצא דווקא בתרגול חוזר ונשנה שאט אט יביא תוצאות וישנה את הטבע השלילי לחיובי יותר, וזאת בשני מישורים: מישור "ההתעניינות" ומישור "החשיבה המנתחת".
התעניינות
מרגע ההחלטה בעבודה על רגש זה, עליך לתרגל את עצמך במשך זמן מסוים הנקבע מראש, שלא להתבונן בהנאותיהם של אחרים. כל התבוננות בבית חברך וברכבו כמו גם בדברים רבים אחרים, מעלה בפנימיותך את השאלה "למה לי אין כזה?" ומכניסתך למערכה אמנם עדינה ושקטה, אך עם פוטנציאל להתפרצות מאוחרת. ההימנעות מהתבוננות בשלב זה מפתחת בך את היכולת להיחלץ ממערכה קשה יותר בעתיד – עוד לפני שתתחיל, מערכה שאולי תקשה עליך במידה רבה את ההתמודדות חזיתית. זכור! ההצלחה הגדולה היא היכולת לא להיכנס לניסיון.
אם הכנסת כבר את עצמך לניסיון הקנאה, אולי בשל הקושי שלך להיחלץ מריכולי החברה בדבר אושרו של אחד ועשירותו של אחר, או בשל הקושי שלך שלא להתבונן במדשאות חברך, זקוק אתה לפתח את חיוביותה של החשיבה המנתחת.
חשיבה מנתחת
במישור זה הנך אמור להשתמש במוטבי הקנאה החיובית – קנאת הסופרים, וזאת בשלושה שלבים:
שלב א
פרגן בינך לבין עצמך לחברך. הצדק את זכיותיו שזכה, בכך שתמנה בפיך את מעלותיו הגלויות. אם ניחן הוא בלב טוב תאמר: ככה ייעשה לאיש שלב כל כך טוב ורחום לו. מגיע לו. אם בעל חסד הוא תזעק: מי שגומל חסד עם אחרים, נגמל אף הוא משמים. אולי בעקבות כך אף אתה תדבק במידותיו הטובות ובלאו הכי יצאת נשכר, אך בראש ובראשונה הרחקת את רגשות הטינה הנסתרת כלפיו. הוא לא לוקח ממך כלום. בצדק הגיעו לו הנאותיו.
שלב ב
בחן את צרכיך האמיתיים לפי מטרת יעודך בעולם. זהו תהליך קשה יחסית המצריך רצון ורצינות, משום שכמעט כל אדם יכול לחתום על כך שזכייה בהגרלה היא הדבר הטוב ביותר עבורו, אך מעטים יכולים לרדת לעומק נשמתם ולגלות כי הזכייה אמנם תעשירם כרגע, אך ייתכן שתעני את אושר משפחתם ותפריד בין בני זוגם וילדיהם. לבסוף אף עושרם יילך לחשבוני הבנק של עורכי הדין שאפילו לא מילאו כרטיס הגרלה.
ברגע האמת אנו צריכים לשאול את עצמנו: "האם זה באמת טוב לי?". התשובה לכך תתגבש לאחר שנענה על השאלה השנייה: "מה מטרת יעודי בעולם?". אם מטרת יעודך בעולם אינה תואמת את השגות חברך, הנך מבין שמה שטוב לו, לא טוב לך. אך אם בכל אופן חשבת שהשגותיו תואמות להשקפתך על יעודך, פנה לשלב הבא.
שלב ג
נסה ללמוד מחברך את הדרך להצלחתו. זכור! הבחן בין השגות לזכיות. אם כספי חברך הגיעו מהגרלה, אין זה השגה אלא זכייה. ברור לך שהמזל האיר לו פנים. כאן אתה שוב אמור לחזור על מה שלמדת בפרקים הקודמים: הפנמת מגבלותיך האנושיות היא סוד אושרך. אל תענה את עצמך על דברים שאינם בשליטתך כבן אנוש. הדבר היחיד שעליך לעשות הוא לחזק את אמונתך שיעוד המזל לחברך ולא לך, טומן בחובו סיבות הגיוניות אך לעתים הגיונותיהם אלוקיות ואינן אנושיות. דרך זו תמנעך מדרדור לכבלי הקנאה, עבותות השנאה ופגעי הזעם.
אך אם קנאתך מתבססת על השגותיו של האחר, אל תהסס לחקור ולדרוש, לשאול ולברר אצל ידידך, כיצד הצליח להגיע להשגות שכל כך מתאימות לך אך לא הושגו עדיין על ידך. אם תאמץ את הגישה של "לא הביישן למד" כמו גם את גישת "הווי לומד מכל אדם", אין ספק שאף אם לא תקבל את המשרה המקבילה לזאת שבעטיה התחלת את דרך לימודך, אתה תגיע לפסגות ולהצלחות שלא ציפית להן קודם תחילת מסעך בו המרתַ קנאה שלילית והרסנית לקנאת סופרים חיובית ובונה.
זאת אל תשכח! העבודה על הקנאה ברובה היא תרגול ואימון רבים ביישום הדברים שאתה מאמין ויודע. העקביות והסבלנות הן סוד ההצלחה. בדרכים אלו אתה למד לשלוט בעצמך. אתה מאמן את מחשבתך, ומממש את הפוטנציאל הטמון בך. בראיית הטוב שבחברך ובפיתוח הטוב שבך הנך רוכש את ידידותך לעצמך ואת ידידות חבריך ושכניך.
שמא תאמר, קשה היא המלאכה וחושש אתה פן רגש הייאוש יתקפך כמו שתקפך פעמים רבות כאשר התחלת לעבוד על עצמך אך לא הצלחת להשיג את היעד שקבעת, ראוי שתעיין בפרק הבא העוסק ברגש הייאוש, התוקף את הכול, כל אחד במידתו ולפי חוסן נפשו. אם זה מתוך מחסור או משום אי מימוש הציפיות הכלליות הן בהשגות הגוף והן בעבודה נפשית פנימית.