הדאגה היא רגש שלילי שמהותו הפקרת ההווה לאור צילו של העבר והפחד מהעתיד. דאגות זורעות בלבול וחרדה. הן מעציבות את הלב ומלבד הנזק הפיזיולוגי הכבד שגורמות למערכות הלב והדם, הן מונעות מאיתנו לתפקד אף ברמות הבסיסיות והשוטפות של חיינו, ובודאי שאינן מאפשרות מרחב פעולה לרצוננו ולשאיפתנו לממש את הפוטנציאל הטמון בנו.
דאגה מכלה אנרגיות
אנו קמים בבוקר מלאי אנרגיות חיוביות לאחר ששמענו אתמול שיחת מוטיבציה. בשכבנו על מיטתנו בליל אמש כבר תיכננו את הצעדים החדשים שבהם ננקוט ביום זה ובטוחים אנו שהם יובילונו למימוש ולסיפוק. החלטנו בגיל קצת מבוגר ביודענו שאף פעם לא מאוחר לקחת את עצמנו בידיים ולהיות אחראים לחיינו. לא עוד ביטחוננו האישי בידי מעסיקנו. לא עוד חיים למען ההווה ובהזנחת העתיד, ומהיום נפסיק לעשות דברים אך ורק בשביל הכסף אלא גם בשביל הנפש. כוחות עצומים יש בנו והנה הגיע הזמן שנתחיל במימושם וביישומם בפועל.
ניסיוננו הראשון מגיע עם פתיחתנו את תיבת ההפתעות בכניסת הבית. המכתב הראשון הזכיר לנו את החשבון בבנק, השני את הטלפון, השלישי את חברת החשמל, הרביעי את תשלומי בית הספר של ילדינו, החמישי את התשובות לבדיקות הבריאותיות, השישי את הוויכוח עם המעסיק, השביעי את המשפט עם השכן, השמיני בישר את תחילת ההמתנה להחלטת וועדת הקבלה. כל כך הרבה מכתבים, כל כך הרבה סיבות לעשות את הדבר הכי מחויב המציאות לכאורה, ושהכי לא נכון לעשותו – להתחיל לדאוג.
מה קורה עכשיו? כל המרץ ליצור תנאים חדשים בחיינו יורד לו לטמיון ומתבזבז בכוח מנועי הדאגה. למוחנו זורמים משפטים כמו: "איך אפשר להתקדם עם כל הדאגות הללו שעל הראש? קודם שאחיה כמו בן אדם, ואחר כך אממש את עצמי. במצב שלי מי יכול להיות רגוע?" כל האנרגיות של אתמול נשרפות להן במהירות כקוצים בפני אש הדאגה. התחזיות על יום המחר הופכות באחת לחלום דמיוני ולפנטזיה שאינה בת הגשמה. את ליל אמש אנו רואים כליל חלומותינו, ואת שיחות המוטיבציה אנו מייחסים למרצים מדושני עונג מנותקים ממציאות חיינו ומטיפים במקרה הטוב מתוך חלומם שכנראה התגשם, ובמקרה האחר מתוך צורכם האישי לדאוג לפרנסתם. שוב נשקע בקשיי היום יום ללא כל סיכוי להתקדמות ולשיפור חיינו, משום שגם לאחר שיחת המוטיבציה הבאה נמשיך לקבל דואר.
חרדה מוגזמת משתקת את השכל
נזקי הדאגה אינם מסתכמים רק בחסימת מימוש הפוטנציאל. הדאגה מייצרת חרדות המקשות אף על ההתמודדות עם קשיי היום יום. בניגוד לפחד המבוסס על איום מציאותי מוגדר, והמהווה כלי הישרדות משמעותי לאדם, שברגע סכנה מתגבר בדמו אדרנלין המחדד את תגובותיו ומגביר את מהירותו, החרדה אינה באה בהכרח מתוך איום ישיר. היא מהווה חשש מדבר לא מוגדר המשרה אווירת נכאים כללית.
כאשר חרדה מגיעה במינון נמוך, היא מגבירה זהירות ומעודדת חשיבה, אך ההשתקעות בה מוציאה את האדם משלוותו, עד כדי כך שאינו יכול להתמודד עם הקשיים הרגילים העומדים במציאות חייו. הוא רץ כמטורף בין פתרון אחד למשנהו, אך אינו יכול לשבת ולחשב את צעדיו בכובד ראש.
הגברת סיבות לדאגה
מעבר למה שאין הדאגות והחרדות נותנות מרגוע לשכל על מנת שיתמודד עם הקשיים העומדים בדרך האדם, הן יוצרות בעיות חדשות. פתאום בעיה אחת הופכת להיות שולית בהשוואה לבעיה האחרת, שנוצרה עקב הניסיון הכושל לפתור את הראשונה.
כזה היה סיפורה של מנהלת אחת, שרצתה להתנכל לאדם יקר וחשוב שהיה נתון בעבודתו תחת ניהולה. היא ניצלה סיטואציה מסוימת על מנת להוכיח שעבר על החוק, ובכך תוכל להדיחו מתפקידו ללא פיצויים. אנשים שאהבוהו יצאו לעזרתו והעבירו את המקרה לידי החלטת הדרג הגבוה יותר, בטענתם שהמנהלת לאורך כל הדרך מנסה להדיחו ממשרתו משיקולים אישיים בשל מעמדו האהוד בין כל עובדי המוסד ובשל התפקיד שהינו מייצג ושאינו תואם את השקפותיה הפרטיות, כשהבינה המנהלת שלא מדובר בעוד פועל ניקיון או איש תחזוקה שאין אחריו גב חזק ושהייתה יכולה לפטרו מבלי לתת דין וחשבון, נכנסה לחרדה ודאגה רבה מהחשש שיפסקו האחראים לטובתו.
בצר לה ניגשה לעיתון המקומי בניגוד להתחייבויותיה בפני הועדה הממונה, ובמשך שעתיים הכפישה את העובד המסור על מנת שתפורסם כתבה בעניין שתשפיע על הדרג המחליט. למחרת היא חיכתה לראות כותרת הכפשה ענקית וצבעונית, אך במקום זאת היא מצאה עוד סיפור על תחנת דלק חדשה שנבנתה בעיר, ועל להקת ציפורים מזן נדיר שריחפה בשמי הארץ. לאן נעלמה לה הכתבה הכל כך מיוחלת – שאלה את עצמה.
הכתבה לא נעלמה. היא פשוט לא נכתבה, מאחר שדמות העובד שהיא כל כך שונאת, הייתה אחת הדמויות הנערצות ביותר של עורך העיתון, וכך במקום כתבה שתעזור לה לבעייתה הראשונה היא הוצרכה להתמודד מול הדרג שמעליה עם בעיית אמינות חדשה. מה יותר גרוע, בעייתה הראשונה או השנייה? אינני יודע, אולי השלישית שבטח הביאה על עצמה. מה שברור, שדאגתה וחרדתה הביאו את שכלה לשיתוק ואת גופה לפעילות הרסנית שאיננה פרי חשיבה.
חרדות ודאגות מאנשים
פעמים חרדותינו ודאגותינו הן מפני בני אדם אחרים. הצורך שלנו לפרגון חיצוני והתלות שאנו מפתחים באנשים מהווים חלק נכבד מחששותינו ומדאגות ליבנו. בהרבה מקרים אדם מסוים שאולי לא יהיה בינינו בעוד עשר שנים הוא הגורם למצב העגום בו נהיה בעוד עשרים שנים. הוא הגורם? לא. אנו הגורמים בשל חרדתנו היום ממנו. חרדה זו והדאגה הגדולה בה אנו טובעים, גורמות לנו להסס ולא להיכנס למהלך שיביא בעתיד את אושרנו.
כאשר הנך חסר ביטחון בעצמך, דומה אתה לחוט המיטלטל בין גלי הים למעלה ולמטה, לימין ולשמאל, ישר והפוך. אינך מוצא מנוחה, ואינך בטוח במעשיך. כל שביל שתבחר ללכת בו יהווה סיבה לעורר את דאגתך בהקשר לנכונות שיפוטך בהחלטתך ללכת דווקא בדרך זו או בטיפשות שבאי בחירתך את הדרך האחרת. לעולם לא תהיה בטוח עד לתוצאה, וכשזו תאחר להגיע – וסביר להניח שאיחורה ודאי מכיוון שדאגתך עיכבה אותך מלפעול במרץ ובנחישות – תיתלה את כישלונך בסביבה ובחוסר מזלך.
החרדה מכישלונות
ישנה חרדה נוספת (שהוזכרה בפרקים הקודמים) והיא חרדת הכישלון. הצורך שלנו למצוא חן ולהצליח מעמידנו רבות בפני השאלה "האם כדאי ללכת על זה?" שאלה זו מציבה בפנינו דילמה לא קלה כאשר מצד אחד החידלון מעשייה עלול לגרור תחושת אכזבה ואולי אף החמצה, ומצד שני ההתגברות העכשווית על פחדינו עלולה לגרור דאגה וחרדה מפני תוצאת מאמצינו.
אנשים רבים מבינים כי אחוז הזכייה בלוטו יכול להגיע עד אחד לשישה מיליון, כאשר אחוז הסיכויים שאדם ימות בדרכו לקבל את הפרס הוא הרבה יותר גבוה, ובכל אופן אינם מסוגלים לבטל את המנוי למפעל הפיס רק משום החרדה שמא בשבוע שאחרי הביטול יעלו בגורל מספריהם שבוטלו. עד כמה חרדה זו מעוגנת במציאות? זוהי חרדה מכישלון ההחלטה. כשאינך יודע להחליט, אתה לוקה בחרדה רבה.
כשעוסקים בחרדות אין זה משנה עד כמה המציאות מעודדת הרגשות אלו. הדאגה והחרדה מהכישלונות מוטבעות באדם, אך מינונן המופרז נקבע עקב ההרגל שלו לדאוג ולחרוד. חוסר השליטה על רגשות אלו עלול לעצור את חייו, ופעמים רבות עומק הבעיה יחייב טיפול מקצועי. ההימנעות מדרדור הנפש לתהומות החרדה נעוצה ביכולתנו לשבור הרגלים. העבודה על הדאגה היא בתרגול רב שלא לדאוג. בעבודה זו אנו צריכים ליצור תנאי רגיעה והרפיה.
דאגה וחיסרון האמונה
לכל אדם ישנן בעולם משענת או משענות עליהן הוא סומך ובוטח. ישנן משענות בדמויות שונות, כלכליות, מעמד חברתי, חכמה, אוהבים, כוח פיזי. כל אלו ועוד מקנים ביטחון אישי. מה קורה כשיש נדנוד והעץ עליו הנחת את כובד חייך נוטה ליפול? כיצד היית מגיב בזמן מפולת הבורסה בה השקעת את כל הונך? התשובות לשאלות אלו מצערות וכואבות מאוד אם נסקור את תוצאות המשברים הכלכליים בעולם. אנשים רבים איבדו עצמם לדעת, חלקם נפל למצבי דיכאון חמורים ביותר, ואחרים עד היום מנסים לשקם את הריסות חייהם ולהחזיר ולו במעט את כבודם האישי.
היהדות רואה במשברים אלו זעזוע אלוקי ובחינתו את האדם אם משענתו העיקרית היא האמונה בו, או שמא נשען הוא בכל מאודו על משענות שאינן שורדות איומי טבע שכיחים. הקשר בין המאמין לאלוקיו נמשל לתינוק הקשור בתלות טוטאלית לאימו מניקתו, ואף שבמשך הזמן הוא נפרד ממנה, עדיין דבק הוא במקורו וקשור הוא להוריו. כך הוא המצב האידיאלי של האדם בעולם, מצב בו הוא קשור במקורו השורשי קשר הדוק עם האלוקים, המהווה משענת יציבה המנצחת את כל איתני תבל.
נהוג לומר שמעמד חברתי נקנה בעיקר בכסף. כאשר משענת מעמדי החברתי נוטה ליפול בשל סכסוך על ענייני כספים, אינני דואג אם עדיין משענתי הכלכלית חזקה מספיק להביאני שוב לעמדה חברתית גבוהה, אך כאשר המשענת הכלכלית אף היא בדרכה לנפילה, האם אתחיל לדאוג? התשובה לשאלה זו תהיה ברובם המכריע של הנשאלים: ודאי שאתחיל לדאוג. וכאן נשאלת השאלה: האם אין לך משענת שלישית גדולה מן השניים? אם ישנה משענת אז מה מקום לדאגה, ואם בכל אופן הנך דואג כנראה שאין לך משענת יציבה יותר, לזה קוראת היהדות "חיסרון באמונה".
האמונה שלכל אחד יעוד ומזל בעולם המונהגים בכוח השגחה פרטית אלוקית, אינה מאפשרת להיגיון הישר ליפול אל זרועות הדאגה, מכיוון שאם יעודי יושג על ידי הכנסה פחותה מדי חודש, הרי שכל מאמץ מעבר להשתדלות הנורמאלית המחויבת מכוח הבחירה אינו תואם את יעודי ולא יספק את צרכיי האמיתיים, ואם כך, אל לי לרוץ כמשוגע אחרי פתרונות קסם שאינם מציאותיים וייתכן שרק יגרמו נזק, אלא אחשוב בשיקול דעת מתוך אמונה שהטוב ביותר בשבילי יושג בהשתדלות הבאה מתוך מחשבה בכובד ראש, ולא מתוך דאגה וחרדת שווא המפזרות את נתוני השכל ומונעות את הפעילות המועילה וההגיונית.
חוסר אמונה אצל המאמין?
אך האם אין אנשים מאמינים שחייהם עטופי דאגה? הלא ודאי שרבים המגדירים עצמם "אנשי אמונה" משתבשים חייהם בשל דאגתם המופרזת על ממונם כמו על בריאותם ומעמדם החברתי. מדוע אינם מבינים שמה שטוב להם לפי יעודם, זה גם מה שיגיע אליהם?
שוב אנו מוצאים את עצמנו במבחן הידיעה השכלית וההשבה הרגשית, האדם יכול לחשוב ולומר כי מאמין גדול הוא בכוח ההשגחה הפרטית העליונה, אך את האמת הפנימית הוא יגלה ברגע המבחן, אזי יצופו חששותיו הפנימיים ביותר, ותתגלה אמונתו באם נשען הוא על משענת אלוקית יציבה או שאת כל חייו מבסס על משענות הממון והכוח.
מספרים על עני אחד שניסה לשים קץ לחייו בשל קשייו הכלכליים. הוא כעס יותר על דברי רבו שהמאמין באמונה שלמה בהשגחה האלוקית לא ידע מחסור, כשם שבני ישראל במדבר קיבלו כל מחסורם בשל בטחונם באלוקים. העני טען שהוא מאמין גדול ובכל אופן נכזבה אמונתו פעמים רבות ואינו רואה יותר טעם בחייו. כששמע הרב על כך, קראו אליו והבטיחו שאם יקנה כרטיס הגרלה ויאמין באמת שהוא יזכה, אכן הוא יזכה ויהפוך לעשיר גדול. שמע העני, הלך וקנה כרטיס. הוא החליט להוכיח לרב שאמונתו לא עוזרתו. ביום לפני ההגרלה הגיע הרב לביתו ואמר לו: "ראה, מצבה של ישיבתי קשה מאוד. לתלמידיי אין אוכל לארוחת הערב, והספקים אינם רוצים לספק סחורה עד שאתן להם את מלוא חובם. ובכן, יש לי הצעה בשבילך. הלא סכום שווי ההגרלה בה אתה תזכה מחר קרוב לעשרה מיליון דולרים. כעת יש בכיסי שמונה מליון, אך אינם עוזרים לי מכיוון שאני חייב כמעט עשרה מיליון. בוא ונעשה עסקה. אני אתן לך עכשיו מזומן שמונה מליון ואתה תיתן לי את הכרטיס שלך".
עוד לא הספיק הרב לסיים את בקשתו ותלמידו קרא בהתלהבות: "בטח שאני מוכן. זאת עסקה מצוינת". אז פנה אליו הרב ואמר: "תאמר לי, האם ראית אדם שמוכן לוותר כל כך בקלות על שני מיליון דולר? מדוע אם כך קפצת בהתלהבות להצעתי, האין זאת משום שמעדיף אתה שמונה מיליון מזומן מאשר עשר בכרטיס? והיכן אמונתך שכרטיס זה זוכה הוא? האמת, שאמונה זו הייתה בשכלך אך לא השבת אותה אל ליבך, ומה פלא שלא תזכה, הלא הבטחתי את זכייתך, רק אם מאמין אתה".
סיפור זה ממחיש את התשובה לשאלתנו בדבר היהודי המאמין וקובע שאיננה רלוונטית, שהרי אם מאמין הוא באמת, אין סיבה לדאגתו. דאגה באה מחיסרון אמונה. אמונה שלמה היא ההשבה של ההכרה האינטלקטואלית בקיום האלוקים אל הלב. הפנמה זו נעשית על ידי תרגול תמידי של הרגשת האמונה. היא אינה באה בבת אחת, וכשנקבעת בלב, מים רבים לא ישטפוה.
כיצד מתרגלים אמונה?
אמונה מתרגלים בהתפעלות יום יומית מיופייה של בריאה ותבונתו של הבורא. ההתבוננות המתמדת בגלגולי חמה ובסדרי בראשית אינה משאירה ספק באשר לכוחו של בוראם ולתבונה הבלתי נתפסת בחכמת ההנהגה המתמשכת של איתני הטבע.
אמונה מתרגלים על ידי פנייה בבקשת עזרה מהאלוקים על כל דבר הפשוט והמובן כביכול מאליו, משום שאין דבר שבאמת מובן מאליו. פעמים רבות מחשבותינו על עתידנו הן ודאיות בעינינו עד שנוכל להתערב עליהן, אך ברגע אחד ללא שום היגיון הכול נהפך מצד לצד, ללא שום הסבר לוגי. ההסבר היחיד הקיים הוא ההשגחה הפרטית המכוונת את האדם בעולם.
ישנם אנשים שאמונתם היא בתת מודע, אך בפיהם מצהירים כי אינם מאמינים, וראה זה פלא, ברגעים בהם סכנה מוחשית נשקפת לחייהם, רגעים שחרב חדה מונחת על צוואריהם, פתאום נפלטות מהם המילים "אלוקים עזור לי". מילים אלו באות מתוככי הנשמה. לעתים אין אנו מודעים לעוצמת האמונה החבויה בתוכנו. תפקידנו בימינו הרגועים לעורר את הרגשות שלנו על האלוקים ולהעלותם למודע על ידי תרגול בהדמיות ובציורים המאחדים את רצוננו עם רצון הבורא, ומחזקים את הקשר אליו ועל ידי כך פותחים את כלי הקיבול לאור ולשפע מתמשך, ולחיי רוגע ללא מתחים וחרדות שווא.
תרגול אמונה עושים בין היתר על ידי הפקדת בעיותינו בידי הבורא. אנו עושים את ההשתדלות ופונים אליו: "אתה תמשיך את המלאכה". אם נתבונן נראה כי לכל בעיה פתרונה בצידה, אם כי פתרון זה מצריך לפעמים סבלנות, אמונה וקור רוח. בזמן זה אנו לומדים עוד לקח ועוד שיעור בבית הספר הגדול ביותר ששמו: החיים.
פתגם חכמים אומר "העבר אין, העתיד עדיין, וההווה כהרף אין – דאגה מנין?" כאשר ניגשים כך לבעיה, אנו מסירים את התמקדותנו מפעולותינו בעבר, מכיוון שהן הלא כבר נעשו ואין בידינו לשנותן. גם צפונות העתיד אין אנו יודעים כרגע. כל שנותר הוא להתמקד על ההווה בו אנו נמצאים, אך גם הוא עובר כהרף עין, ומכיוון שכך, פעל ברגעים אלו כמיטב יכולתך, ואת תוצאות מאמציך הפקד ביד האלוקים. בדרך זו שום סיבה אינה מצדיקה דאגה.
השמחה כתרופה לדאגה
רגש השמחה הוא רגש חיובי המפיג את רגש הדאגה.האדם השמח הוא אנרגטי יותר, מלא במוטיבציה ומצב רוחו מרומם. ישנם אנשים שנולדו מטבעם כאנשים שמחים יותר, אך רגש זה הוא ככל קנייני הנפש שאפשר לקנותם בעבודה עצמית, ולהופכם כקניין טבע אישי.
בעין יהודית, השאיפה לשמחה מביאה את האדם לשלמות בעבודתו הרוחנית, וחסרונה מראה על מצבו הרוחני הירוד, מכיוון שהשמחה האמיתית אינה באה מגורמים חיצוניים כשכרות ומסעות טיולים מהנים. השפעת הנאות חיצוניות לנפש היא כמו הרעב שאוכל חפיסת שוקולד. האם שבע הוא? ודאי שלא, אך השוקולד סתם את תאבונו. הוא לא מילא אותו. מבחנו יהיה בעוד זמן קצר כששוב תחושת הרעב תציקו. כך היא שמחה הבאה ממקורות חיצוניים. היא אינה ממלאת את האדם ואינה פותרת את הבעיה משורשה.
שונה היא השמחה האמיתית הממלאת ומשביעה. זוהי שמחה הנוצרת בפנימיותו של אדם, היא שמחת היצירה והמימוש. כאשר רוחניותו של האדם מתעלה אל דרך השלמות, השמחה אופפת את כל רוחב ליבו, ולא משאירה מקום לתחושות הדאגה.
ברגעי דאגה אנו רק צריכים לעורר את אותן נקודות אור פנימיות ולפתח אותן. אנו אמורים למצוא את אותם דברים בהם אנו ממשים את ה – אני האמיתי שלנו. ההתקדמות שלנו אל עבר האיזון בין הרוח לחומר, על פי היהדות, היא מקור להשראת השמחה בקירבנו. כל הצלחה בהתגברות הרוח והקירבה לשלמות הרוחנית האלוקית, יוצרת שמחה עצומה המפיגה כל דאגה. הדאגה היא חיידק שתרופתו היא השמחה.
הסח דעתך ממחשבות הדאגה
עצות נוספות להפגת הדאגה נלמדות מאמרתו של שלמה המלך (משלי פרק יב פסוק כה): "דאגה בלב איש ישחנה". אימרה זו טומנת בחובה שתי נוסחאות להתגברות על רגש הדאגה.
הנוסחא הראשונה היא: הסחת מחשבות הדאגה. כאשר הנך שולט על מחשבותיך, בנקל תוכל להסיח דעתך ממחשבת הדאגה למחשבות משמחות יותר. ההתבוננות בדברים הטובים שעשית בחייך, בהישגים שהשגת, ובטוב שהוספת לחיים רבים בעולם, יכולה להביאך למצב שמח יותר ופחות מודאג.
פעמים שהמודאג נמצא במצב שאינו יכול להתחיל להתבונן בפנימיותו ולעורר את השמחה על ידי ההתבוננות. במצבים מעין אלה ראוי שנדע את אחד הכללים החשובים ביותר ביהדות: "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות". אם ברגע הדאגה תאלץ את עצמך לחייך אף בלי סיבה, השפעת החיוך תפעל עליך רגשית ותרומם את מצב רוחך. כל פעולה חיצונית שמבטאת שמחה כגון שירה, ניגון או ריקוד, מביאה את האדם לרוממות רוח הנותנת לו כוח להתבונן במהות האדם בעולם ולברר לעצמו כי הדאגה במקרה הטוב לא תזיק אך גם לא תועיל, וכמאמר החכם: הדאגה לא תועיל, וממוות לא תציל.
הסחת הדעת יכולה להיות אף במישור היחסיות, דהיינו: כאשר קיבלת הודעה מרופאך שהנך חייב לשמור על ליבך מפני שקרוב אתה ללקות בו, מיד ראשך מעביר תמונות קשות ומרירות שעלולות להתרחש לך. הדאגות מתחילות לרוץ במוחך, וכך הגברת את סיכוייך להתקף לב. אם במקום זאת תסיח את דעתך מהבעיה הספציפית שלך, ותצפה בבעיותיהם של אנשים אחרים, מהר תגלה שאנשים רבים היו משלמים ממיטב כספם על מנת להיות במצבך. אורך החיובי לפתע נגלה אל מול החושך המציף בחוץ.למד מפתגמו המפורסם של דיל קארנגי: "פעם בכיתי בשל חיסרון נעליים, עד שראיתי ברחוב איש חסר רגליים".
שתף את חברך בדאגתך
נוסחא שנייה של מאמר שלמה היא: שתף את חברך בדאגתך. כשאתה חולק את חרדותיך עם חבר, אתה מחלק את הכאב שבחרדה לשניים, אך מעבר לכך, ראייתו החיצונית של חברך תקנה לו את היכולת שלך אין – לשפוט את אמיתות דאגתך.
גם אם הנך החכם הגדול ביותר, זכור כי "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים". אתה יכול להראות לכל הסובבים אותך עד כמה דאגותיהם דאגות שווא, אך עיניך לא יראו זאת. הן משוחדות על ידי ליבך הדואג, ורק מקור חיצוני כחבר נאמן יוכל להמחיש לעיניך את עוצמת החסר והטיפשות שבדאגה.
חיי פשטות
אם נרצה להקטין את התמודדותנו עם רגשות הדאגה והחרדה, כמו את שאר רגשותינו השליליים, המשימה היא: חיי פשטות. דאגות באות לרוב משאיפות ומאווים חיצוניים הגורמות לאדם עוגמות נפש רבות בניסיון להשיגם ואכזבות רבות בכישלון השגתם. כאשר נתמקד בפנימיותינו ונפתח את אישיותנו, תחושת הסיפוק תמלא אותנו, ובגדינו הפשוטים יזרחו על גופינו כבגדי מלכים.
בעולם שבו הרדיפה אחר התאוות החומריות היא מרכז העניינים, אין פלא שאנשים מתהלכים כצל עצובים ונדכאים. לעולם השגה גשמית לא תיצור סיפוק מתמשך. היא רק תגרור רדיפה לדבר גדול יותר שאף השגתו תספק את הרודף לזמן קצר מאוד, ושוב גלגל חוזר, רדיפה והשגה, רדיפה והשגה, עד שמידת הרדיפה גדֵלה והשגתה מתעכבת ואף לא מושגת, וכך נשאר לו אדם מתוסכל ועצב, ומסיים את ימיו באופן שאפילו חצי תאוותיו אינן בידו.
לעומת זאת, ההסתפקות במועט – פרייה הוא מנוחה ורוגע. חיי המסתפק בצרכיו הלא ראוותנים הם חיים מאושרים יותר ונינוחים יותר, ובחיים אלו מוצא לו האדם זמן כדי להתבונן היטב בנפשו ולנצל את תכונותיו, להעצימן ולממש את יכולותיו. הוא לא טרוד ברדיפה. יש לו זמן לחשוב ביישוב הדעת, ודרכו להעצמתו האישית סלולה וטהורה יותר.