לך הקורא, ודאי שאין חידוש בכך שלמערכות יחסך עם סביבתך יש השלכות ישירות להערכתך העצמית. כאשר הנך אהוב אתה מרגיש נעלה ומיוחד יותר, ואם יחסך עם החברה בשפל אזי תחושת הנחיתות רובצת עליך במידה כזו או אחרת התלויה בסוג הקשר או הקשרים שנמצאים במדרון.
מדוע זה כך? ובכן, האדם ככלל הוא יצור חברתי. כאשר נתבונן נלמד כי עוד בהיותו בבטן אימו מתחילה ההשפעה החיצונית על דמותו של הוולד שיהפוך לילד, נער ומתבגר, שם הוא קשור בחבל הטבור לאימא המשפיעה על הליך התפתחותו, ומעבר להשפעתה הפיזיולוגית הידועה כאכילה שתייה ונטילת תרופות וכדומה, המשפיעים ישירות על תפקודו של עוברה, מחקרים מראים עוד כי רמה גבוהה של חרדות ומתחים של האם עלולה להשפיע על הילד הרבה אחר הלידה ובכך להגדיל את סיכוייו לפתח הפרעות קשב ושאר התנהגויות שליליות. ד"ר פטר נתניאלז המיילד והחוקר של התפתחות העובר צוטט במדור בריאות לכל: "הרחם הוא הסביבה הראשונה אותה אנו חווים, ואנחנו עוברים יותר ציוני דרך ביולוגיים לפני שאנחנו נולדים מאשר כל אלה שנעבור בהמשך, אנחנו יכולים להשאיר לאם להתמודד עם מתחים או שאנחנו יכולים להכיר בעובדה שמדובר בבעיה חברתית שכולנו צריכים להתמודד איתה".
לאחר שיוצא הוולד לאוויר העולם עוברת השפעת הסביבה מתוך הרחם אל מחוצה לו, וניבטים סימני ההבדל בין תינוק היונק לאחר שאימו לא מניקתו. הבדלים אלו הם הן בחוסן הפיזי והן בקשר הנפשי שבונה לו הילד עם אימו, ומעבר לכך, מתחילה סביבתו של הילד להתרחב. הוא מתוודע לאביו, לאחיו ולאחיותיו ואף לאנשים מחוץ לתא המשפחתי הקרוב כחברים ושכנים. כל אלו משפיעים בהתנהגותם כלפיו על התפתחותו בעיקר הנפשית. ישנן בחינות פסיכולוגיות שונות שאחת הידועות שבהן היא סיטואציית "המצב הזר" הבוחנת את מצב ההתקשרות של הילד לסביבתו ובעיקר להוריו עד גיל שנה וחצי. גם בגיל זה ניכרת השפעת החברה על דפוסי התנהגות התינוק.
בכלל, השפעת החברה על התפתחות הילד וקביעת התובנות בו הן הבסיס לכל עתידו. תוצאות החינוך הסביבתי ידועות ומוחשיות, כאשר אנו מסתכלים על אחוזי האלימות במקומות בהם החברה מעריצה "כוכבים" המבטאים במשחקם גילויי אלימות ואכזריות הנראים ונקבעים בילד כדגם לחיקוי מעשי גבורה, ועם נורמה שכזו גודל דור אלים יותר ופחות מתחשב מדורות אחרים, או מדפוסי חברה שונים בהם השפעת הסביבה חיובית יותר.
כשגדל ומתבגר הילד ונעשה לנער ואחר כך לאיש בעל אחריות רבה לחייו ולמשפחתו, אין זה סוד שמצבו החברתי מקרין ישירות על הליך חשיבתו ודרך תגובותיו.
מיום שנולד עד יומו האחרון קשור האדם בטבעו קשר אמיץ עם הסובבים אותו. בעקבותיהם הוא יכול לעלות בסולם חיובי למדרגות גבוהות, אך גם להיות בדרגה הנמוכה ביותר של סולם השליליות.
השפעת החברה – מקורה בצורך טבעי
המקור להשפעה החברתית בצורה כה משמעותית על האדם – יסודו בצורך הבסיסי שלו מטבע ברייתו להיות קשור עם סביבתו ולהתרחק מהבדידות שמובילתו לדיכאון ולתגובות קשות. זהו צורך שנטבע בו, מאחר שעל מנת שיעצים את אישיותו ויבנה את ייחודה בעולם הוא זקוק להיטיב עם הבריות.
ככל שהנך טוב עם אחרים ומתמודד עם הקשיים הנולדים מעצם ההתקשרות איתם, אתה מביא לידי ביטוי את האור החיובי שבך.
המצווה הראשונה ביהדות בסדר מצוות התורה היא מצוות "פרייה ורבייה". מצווה זו מהווה בסיס לקיום העולם, אך הינה תוצאה של התקשרות האדם לסביבתו, כשהקשר הקרוב ביותר לו הוא זקוק על מנת שיהווה התמודדות בכל רגע מרגעי חייו עם ייעודו להיטיב ולהיות טוב – הוא קשר הנישואין שעל חסרונו נאמר (בראשית פרק ב פסוק יח): "לא טוב היות האדם לבדו".
קשר הנישואין הוא הביטוי הגבוה ביותר בעבודת האדם בהתקשרותו עם סביבתו פיזית ורגשית. ישנם קשרים אחרים טבעיים המשותפים לכל יצור חי, הם קשרי הנולדים ומולידיהם. קשרים אלו אינם נתונים לעבודה אישית. אהבת אם לילדיה היא אהבה שמטבעה אינה תלויה בדבר. עבודת האדם בהעצמת אישיותו על ידי התקשרותו עם סביבתו היא בכך שמקרב את עצמו לאותה הרגשת אם הטבעית האוהבת ללא קשר לנסיבות.
ככל שמושא ההתקשרות קרוב יותר, גדלה ההשקעה הנדרשת, ולכן בקשר הנישואין שהוא בעל הציפיות הגדולות ביותר טמונה גם ההשקעה רבת האחריות שכובד משקלה גדול יותר מההשקעה בקשרים אחרים שנזקק האדם לקשור בחייו. ויותר מכך, קשר הנישואין הוא קשר האוהבים הנקשרים לא רק בגופם כקשרי האחים, אלא קשר נפשי עמוק ששורשו מטבע ברייתם, קשר המצריך בנייה וחיבור בין חלקי הנפש הרבים.
אך כאן ניצב המכשול העיקרי, מכיוון שאף שקשרי האוהבים לעתים טבעיים הם כדוגמת קשרי הנישואין, הם אינם מוּלדים, ועדיין נזקקים לעבודה אישית. אנו נתקלים במערכות רבות בחיינו הקשורות למורכבות שביסוד קשרים אלו, מורכבות הבאה מהעובדה ש"כשם שפרצופיהן שונים כך דעותיהם שונות". לכל אדם תכונות משלו ודעות המייחדות את אופן חשיבתו והסקת מסקנותיו. הכישורים שלכל אחד ואחת שונים איש מרעהו, ודפוסי ההתנהגות של זה זרים לזו, פסיפס שלם של מרכיבים אנושיים חברתיים שאיתם היחיד אמור להתמודד ולפלס את דרכו למרות החיכוכים והדעות הנוגדות. יופי נפשו של אדם מתגלה דווקא מתוך ההתמודדויות עם המכשלות החברתיות השגרתיות. אנו צריכים ללמוד כיצד להנהיג את רכבנו ולהוציא את הטוב שבנו בדרך אל שלמותנו האישית.
הקשר החברתי וההערכה העצמית
בעצם, הרגש המתפתח מן הקשרים החברתיים של האדם הוא רגש "האהבה". כשאתה אוהב ונאהב, אתה משדר תחושת אושר ואופטימיות המסמלת את סיפוקך מיחסיך עם סביבתך.
בימים בהם אנו מרגישים אהובים ונחוצים לאחרים, המוטיבציה שלנו גבוהה וליבנו מלא אושר. העולם שולח לעברנו קרני חום וורודים, ואנו מחזירים ומבטאים זאת כלפי אחרים. בזמנים אלו הערכתנו העצמית עולה. תחושת סיפוק מלווה את עשייתנו והדרישות שלנו מעצמנו מתעצמות ומובילות אותנו לעשייה גדולה וברוכה יותר.
לעומת זאת, כאשר קשרינו החברתיים עולים על שירטון, רבדינו הפנימיים מרגישים באפלה ובמצוקה פנימית, שבאות לידי ביטוי במודע ושלא במודע בכל מהלכינו בתקופה זו. פתאום אנו חשים חוסר חשק לעמוד במטלות השגרתיות אף שאינן קשורות בצורה ישירה לבעיה החברתית. בעיה זו משפיעה על נפשנו ומערערת את בטחוננו בעצמנו ובסביבתנו. יציבותנו נחלשת והחיוך של אתמול הופך היום לסימן מבוכה ולכמיהה להתרחבות הנפש הפנימית, התרחבות הנולדת מן התחושה של הנאהבות.
אוהב ונאהב – צורך בסיסי
רגש האהבה מטבע ברייתו מושך לשני כיוונים, האחד להיות "אוהב" והשני להיות "נאהב". אילו הבריות כולן יבטאו את אהבתן כלפי מושא האהבה, עדיין ירגיש הוא חסר בעובדה שאינו משפיע הוא את אהבתו המקסימאלית כלפי אישיות אחרת. הוא נאהב אך לא אוהב. כמו כן, אם יהיה "אוהב" ולא יקבל אהבה בחזרה, אמנם "אוהב" הוא, אך חסר נאהבות. שתי כמיהות הנכללים תחת כותרת אחת – "אהבה".
מהי אהבה?
השאלה היא מהי אהבה? האם ניתן להגדירה? או שמא כל ניסיון להגדרה כמוהו כהודאה באי הבנתנו את המושג אהבה?
נראה, כי "אהבה" היא עוד מילה מסוג המילים שהזמן ונסיבותיו טשטשו את תוכנן האמיתי. מה אנו יודעים על האהבה מעבר לשימוש בה כסיסמת פלא לאור הגדול הנשקף מעצם היותה חלק מההוויה האנושית?
כאשר נרצה לפרש מבחינה מעשית את תחושת "האוהב" ו"הנאהב" המרכיבים את המונח "אהבה", נוכל לקבוע כי ההבדל ביניהם הוא בעובדת היות האחד נותן והאחר מקבל. אם לא אקבל את תחושת הנאהבות הבאה ממקור חיצוני המשפיעה עליי, אזי אני מרגיש חסר ומדוכדך. מצד שני, כשהאחר מרגיש נאהב על ידך הרי שאתה אוהבו והוא מקבל ממך את תחושת הנאהבות. באהבתך אתה נותן, ובאהבתו אתה נוטל.
מהי נתינה ונטילה?
הנתינה היא כוח חזק המוטבע בבריאה ובלתו לא יגיע האדם לסיפוקו. בספר 'מכתב מאליהו' המאריך רבות בנושא זה, מובאת ראייה לכך, מסיבת הרצון העז שבהבאת ילדים לעולם. כאשר אשאל אדם מדוע חפץ אתה כל כך בהבאת ילדים, שתי תשובות יענה בהתבוננותו: א. סיבת ההמשכיות – הוא רואה את עצמותו נשארת בגוף ילדיו לאחר שיילך לבית עולמו. ב. סיבת ההשפעה – אדם זקוק מטבעו להיות נותן ולהיטיב באופן מוחלט ללא קשר לסיבות ולנסיבות.
היהדות רואה בטבע הנתינה באדם חלק מעובדת היותו בצלם אלוקים. מהותו של האלוקים היא ההשפעה השלמה לברואיו ללא קבלת תמורה, שהרי איזו תמורה יכול יצור בשר ודם לספק לאלוקים? צורך זה הנטבע בנפש האדם מוציא לאור את תוצאת עבודתו האישית על מידותיו. פעמים הוא ניצב כנגד כעסים, אכזבות והתרגשויות, המאתגרים את מסוגלותו להמשיך ולהשפיע, כחלק מייעוד האדם בעולם.
לעומת זאת, הנטילה היא טבעו של האדם המשתייך לחלק הארצי שבעולם. אנשים נוטים לשייך לעצמם כל דבר הנראה בעיניהם שיכול להוסיף במשהו לתחומם. כאשר אנו רואים מי שבעינינו מרבה ליטול ומפחית לקבל הוא זוכה לקבל את התואר "אגוצנטרי – האוהב רק את עצמו".
אין ספק שאין החברה יכולה להתקיים ללא טבעים אלו של נתינה וקבלה. אילו לא היו האנשים מהווים כלי קיבול, לא היו עמיתיהם מסוגלים להשפיע. היעדר נתינה והשפעה הדדית הוא המתכון הבטוח ביותר לקריסת המסגרת האנושית בעולם. מסגרת חברתית היא מכלול של אנשים המקבלים ונותנים. לעתים אלו נותנים וחבריהם מקבלים ולעתים מתהפכות היוצרות, אך הכול מושתת על נתינה וקבלה.
אמנם כיוון שהנתינה היא חלק הבא משורשו הרוחני של האדם מצד צלמו של האלוקים, בפועל קשה היא מלאכתה ואינה משתווה כלל לתכונת המקבל המשותפת לכל בעל חי בבריאה. כשהעולם סביבך הוא עולם חומרי בו הצלחות נקבעות על פי הישגים שעיקר תכליתם הוא גשמי, הרי שהכוח המקבל הוא הדומיננטי והמוביל את בן האנוש.
הדרישה לאהבה
היהדות מתייחסת לאהבה כדרישה המצריכה עבודה אישית רבה. ישנן דרישות אהבה בדרגות שונות: אהבת הא-ל, אהבת הנישואין, אהבת הבריות. כל מהותן של דרישות אלו היא עבודת האדם לנתינה שלפחות במישור המעשי אינה מובנת מאליה – כנטילה. ללא הבנה זאת אין הסבר לציווי "ואהבת לרעך כמוך". האמנם צריך לעורר את האדם לצורך בנטילה? המסרב לקחת נתפס לרוב כחסר דעה. זהו חלק המובן מאליו. ציווי היהדות שמטרתו באיחוד האדם וסביבתו מתייחס למרכיב הקשה ביותר של האהבה – מרכיב הנתינה, המתנגש כל העת עם הסביבה החומרית המושכת לכיוון מילוי חלק הנטילה שבאדם.
הציווי האלוקי קשור בטבעו של האדם. ללא נתינה אין אהבה. ללא אהבה מהותו של בן האנוש איננה שלמה. האהבה מצד טבעה מנצחת את כל איתני טבע. היא המרפא לכל חולי ומדווה. איתה הרים הופכים למישור, ואפלות לאור זרקורים המשרה תקווה ומחיה נפש. הכמיהה לאהבה משותפת לכל, אך הישגה האמיתי רחוק מאנשים רבים, ריחוק הנובע מחיפוש מתמיד אחר סודה של המילה וללא הבנת פישרה.
נטילה במעטה נתינה
מעט הוא הים הגדול מהדיו הנשפך על ידי סופרים וחכמים המנסים בדרכים רבות לתת מענה לשאלה האנושית – מהי אהבה? רבים הסיקו שכלל לא ניתן להגדיר את האהבה. אחרים הבינו לאחר תהליך כי אהבה היא נתינה, אך גם הם מודים כי אהבה אמיתית וברת קיימא לאורך זמן היא דבר הקשה להשגה, והשאלה המתבקשת היא מדוע? כיצד ניתן להסביר שאנשים מבינים שנתינה היא גולת הכותרת וסוד אהבה, ובכל אופן מתקשים לחוות לאורך זמן את שלהבתה?
את התשובה לכך ניתן על ידי משל מפורסם: אתה חוגג את יום הולדתה השלושים של רעייתך. לרגל המאורע הפתעת אותה בארוחה מפוארת במסעדה יוקרתית. המלצר ההדור מוביל אתכם אחר כבוד לשולחן פנוי ואחר שהתעניין ברצונה של האישה, הוא פונה אליך בחיוך מנומס ושואל: "מה אדוני אוהב?” אינך מהסס ומשיב: "דגים, זה הדבר האהוב עליי ביותר". לאחר דקות מספר, חוזר המלצר ובידיו שני מגשים גדולים ומכובדים, האחד עמוס בכל טוב ממיני הבשרים שהזמינה אשתך, ואת האחר מעטר דג גדול צלוי ומוגש ברוב פאר. "זה בשבילך, אדוני", אומר המלצר החייכן. "תודה", אמרת בנימוס, ומיד החילות במלאכת ביתור הדג, אך לא עוברות שניות אחדות, ופונה אליך שוב המלצר בתדהמה מוחלטת: "אדוני, אינך מתבייש להשחית כך את הדג שאמרת שאוהב אתה אותו כל כך?" לא פחות מופתע אתה עונה – "סליחה? מה זאת אומרת אינני מתבייש? הלא הזמנתי דג כדי לאכול?" "כן" – משיב המלצר – "אז מדוע אמרת שאתה אוהב דגים. אם היית אוהב דגים, לא היית מתנהג אליהם כך". אתה מתקשה להבין "אז מה אני אמור לומר?" והמלצר מסביר: "היית צריך לומר שאתה אוהב את עצמך, ומשום כך הנך רוצה לפנק את עצמך בדגים, אך אם אתה אוהב את הדג, אינך אמור להתייחס אליו בכזאת אכזריות. כך לא אוהבים…"
לעתים אנו עושים פעולות המבטאות כביכול אהבת הזולת, אך אינן אלא אהבת עצמנו. מציאות התנהלותנו סותרת לא פעם את ההבנה הפנימית שאליה הגענו לאחר חקירה אינטלקטואלית. ללא בדיקה תמידית אחר מקור דפוסי התנהגותנו, אנו עלולים להחטיא את המטרה מבלי שנדע מדוע, ומבלי שנחשוב לרגע שהדבר תלוי בנו. קל לנו יותר לשייך זאת למזל ולכוחות מיסטיים על טבעיים מאשר להסתכל על מחויבויותינו ותרגומן הלכה למעשה.
לאור אחוזי הגירושים בעולם כולו העולים בקצב מעורר דאגה, ובישראל מגיע הדבר לשיעור בו כמעט כל זוג שלישי מסיים ברבנות, והשניים שנותרים תחת גולת הכותרת של חיי הנישואין, ברובם זוהי ברירת מחדל שמועדפת על הבדידות או חוסר הרצון שבהתמודדות עם קשר אחר שיסב לפחות את אותה בעיית "אהבה דועכת", קשה שלא לקשר זאת עם חוסר מילוי תפקידנו להיות "אוהבים", עם כל המשתמע מכך.
אבחנת הנתינה לשם נתינה
חוסר האבחנה בין נתינה ולקיחה נובע מטעות שורשית בתפקידה ובמהותה של הנתינה. בספר 'מכתב מאליהו' ישנה אבחנה בין נתינה הנוצרת מן האהבה לבין נתינה המביאה לאהבה. בחשיבה המקובלת שהנתינה הינה תוצאת אהבה, קלה היא הדרך למכשלות האהבה, מכיוון שההתמקדות נעשית במישורים חיצוניים שאינם קשורים למהותה של האהבה. מוטיבים חיצוניים עלולים להשתנות במשך הזמן ואז מוצא לו ה"אוהב" את עצמו אל מול "אהוב לשעבר", שההיצמדות אליו נעשית קשה ומעיקה ומביאה עד כדי שנאה וסלידה. דרך אהבה זו, הגדרתה בדברי החכמים: "בטל דבר, בטלה אהבה", אך לא תמיד כשבטלה האהבה קלה הדרך להיפרדות ולהפרת מחויבויות. דבר זה תקף הן באהבת הנישואין והן באהבת החברים. כאשר הנך קושר קשרי חברה הנבנים על אינטרסים אישיים טהורים, אף אם הינם בעטיפת האהבה, אתה תמצא את עצמך ברגעי משבר בודד ללא כל סיוע ותמיכה, אך יותר מכך אף לא בשעת משבר אתה עלול לגלות שחבריך בעצם אינם אוהבים אותך כמו שחשבת עד רגע זה. די בעובדה זו כדי להכניסך ל"משבר" בהערכתך העצמית.
אם נתייחס לאהבת הנישואין כדוגמא המבטאת את שיאה של האהבה בין הבריות, נראה כי דפוסי ההתנהגות המעשית בבחירת בן או בת הזוג מתמקדים לרוב במדד המשיכה בין שני הגופים. כשאין משיכה אין אהבה, וכשמשיכה גופנית קיימת במינון מספק אזי שווה הוא הגוף המושך להשקעת הנתינה מהגוף הנמשך, וכשהמשיכה הדדית הרי שיש כאן כר נרחב לחיים משותפים בהבנה טבעית שלצורך כן הכרחית הנתינה להיות מרכז העניינים.
בדרך זו של בחירת בן ובת זוג לחיים, לא יארך הזמן עד שיגיעו השניים להכרה שהינם בעצם נוטלים ולא נותנים, משום שהרצון לתת מחמת משיכה גופנית היא צורך עצמי של הנמשך לזכות בגוף המושך, אך אט אט כשהזמן עובר וההרגל בדבר עושה את שלו ומוריד את רמת הריגוש, הולכת ודועכת סיבת הנתינה, ושוב הלקיחה הברוטאלית נטולת התחפושת מוצאת את ביטויה בתוך מערכת הנישואין ומכרסמת כל פינה שהייתה אי פעם הפינה החמה בליבות האוהבים. מעתה, ייתכן שקשריהם הם בגדר שיתוף בדברים הכובלים אותם זה לזה, כגון ילדים משותפים, דיור משותף והצגת תדמית חברתית הרצויה להם, אך אלו הן סיבות שלא להתגרש, ואין בהן הצדקה להינשא. באופן זה הנישואין הם בחינת בדיעבד ולא לכתחילה.
בשיתוף כמו בכל שיתוף עסקי, המוטיבים החיצוניים הם הקושרים את שני הצדדים. קשריהם אינם מעורבים ברגשות הדדיים עמוקים. בענייני עסקים נהוג לומר שרגשות מחוץ לתחום, כי עסק הוא אך ורק עסק, האם ניתן כך לבנות חיי נישואין? היוכלו בני זוג להסתפק באהבתם אך ורק על ידי שיתופם החיצוני? היכול מישהו לומר שרגשות וריגושים הם בונוס בחיי נישואין, אך אינם הכלי המכריע את האהבה?
כיצד אם כן שומרים על גחלת האהבה? היאך אפשר להשאיר את טעמה המתוק של תחילת הדרך לאורך זמן? מהי הנוסחה להפוך את חיי הנישואין למשהו יותר עמוק וחשוב מקוביית שוקולד שברבות הטעימה תיחלש נעימות טעמה עד כדי סלידה ממש?
אהבה בחשיבה יהודית
תשובת היהדות לשאלת האהבה היא היפוך נוסחת החשיבה המקובלת. אם אמרת עד כה נתינה תוצאה האהבה, מעתה אמור אהבה הינה תוצאת הנתינה. האהבה המוגדרת כמציאת האדם הנכון מעורר המשיכה הגופנית, אינה אלא כזריעה בלבד. עיקר לבלובה ופריחתה יושגו אך ורק על ידי ההשקעה העקבית בהשקיית הצמח במימי הנתינה ההדדית.
המודל היהודי לביסוס חיי הנישואין ולהשגת הרגשת האהבה האמיתית, הוא דרך נישואי יצחק את רבקה אשתו, שעליה מספרת התורה (בראשית פרק כד) "ויביאה יצחק האהלה שרה אימו, ויקח את רבקה, ותהי לו לאישה, ויאהבה". סדר זה הפוך הוא מהמקובל. אהבת יצחק לא הייתה המניע לנישואיו. האהבה הגיעה אך ורק לאחר הנישואין. באופן כזה אין החופה מהווה נקודת שיא שלאחריה מתחילה הנסיגה, אלא נקודת התחלה שמשם עולה ומתגברת האהבה מיום ליום, ומוצאת את ביטוייה גם בימי זקנה של האדם המוגבל ביותר.
זוג צעיר לפני חתונתם הלכו לסידורי החתונה עם הורי הכלה שלבקשתם באו לעזרתם. בהגיעם לאולם החתונות התיישבו שני זוגות האוהבים מסביב לשולחן בחדר ההנהלה. לפתע פונה הבת לאימה ובהומור צעיר אמרה: "אימא, רואים שאת ואבא כבר פחות אוהבים".
"כיצד רואים זאת?" שאלה האם המופתעת.
"פשוט מאוד. תראי את סדר ישיבתנו סביב לשולחן. אני יושבת ליד בעלי לעתיד, ואילו את ואבא יושבים משני עברי השולחן…".
"תמימה שלי" – השיבה אימה – "את וחתנך עדיין אינכם יודעים אהבה מהי, משום כך אתם מוצאים את ביטויה בקירבה החיצונית שביניכם, אך אבא ואני שנקשרנו בקשר נישואין לפני שנים רבות, אהבתנו מהותית ואמיתית יותר. היא פנימית ומחברת את ליבותינו מקצה העולם לקצהו. צורת ישיבתנו אין בה כדי לשנות כהוא זה, ושולית היא ביחס לאהבה".
אין ספק, כי משיכה חיצונית היא גורם מדרבן לאהבה, אך יש להבחין בינה לבין האהבה עצמה. אהבה יהודית היא תוצר הנבנה מן ההחלטה לתת, החלטה הדדית הבאה בעקבות התאמה קודמת לנישואין בין בני הזוג במנטאליות כללית, ובהערכה לתוכן רוחני פנימי. אהבה היא רגש הנולד מן החיובים ההדדיים בין בני הזוג, חיובים המעוגנים הלכתית, וכמו שהביא הרמב"ם בהלכות אישות את חיוב הבעל כלפי האישה: "ציוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו, ואוהבה כגופו". הנתינה לבת הזוג, אם תהיה באותה רמת לקיחה של האדם לעצמו, הרי כאן תפרח אהבה המתגברת ומתרעננת כל יום מחדש. זוהי אהבה המבוססת על הערכה הדדית המביאה לרגשות אהבה עזים וכנים. אין רגשות אלו תלויים בגיל, ואדרבא, ברבות הימים ובהתגברות הנתינה תתחזק אהבתם וחוסנם האישי של השניים.
יסוד דברים אלו הוא תחילת ברייתם של האיש והאישה, על פי היהדות. בתחילה נבראו השניים בגוף ובנשמה אחת, ולאחר מכן הופרדו לשני גופים, האחד גבר והגוף האחר הוא גוף האישה. סדר בריאה זו שונה הוא מסדר בריאת בעלי חיים שמלכתחילה נוצרו כשניים נפרדים – זכר ונקבה. אצל בעלי החיים הקשר הוא קשר פיזי, שאינו מצריך אלא הידבקות הגופים. לעומתם, ההשתייכות של הגבר והאישה היא משהו עמוק יותר, רוחני ועליון. חלוקתם לשני גופים נעשית אחר שהיו קשורים בגוף ובנשמה אחת. כעת, לאחר היפרדות הגופים תחפוץ הנשמה האחת להידבק לחלק נשמתה השני כפי שהייתה מקודם. חיבורם הפיזי הוא מקדם לחיבורם העיקרי, חיבור הנשמה.
זאת הסיבה שהברכה הראשונה אחר ענידת הטבעת בקידושין על פי דת ישראל, היא ברכת "יוצר האדם". אנו היינו ממקמים ברכה זו בזמן אחר – בו נולד האדם, וברגע יציאתו מרחם אימו ראויה לכאורה ברכת "יוצר האדם" להיאמר. אך חיוב הברכה נקבע דווקא ברגע בו מתקשרים בני הזוג בחיי נישואין, משום שעד עתה אין האיש והאישה נקראו אדם. הם היו חצאי אדם. נשמתם הייתה מחולקת, וכך גם גופם. כאשר מתחברת הנשמה אל חציה האחר, אזי מתהווה לה הבריאה ששמה אדם. כעת, חיבור רוחני זה אמור להביא את שני הגופים להרגשות הדדיות שוות. ממש כדברי הפסוק "והיו לבשר אחד". כשליבו של האחד כואב, לב האחר חש באותו הכאב. שמחתה של חלק האישה היא שמחת חלק הגבר.
לצורך המחשת העניין ראוי שנעלה כאן את סיפורו של הרב אריה לוין, רבם הראשון של האסירים בארץ עוד מתקופת השלטון הבריטי, וכפי שסיפר רופאו המשפחתי. אשת הרב סבלה משושנה ברגלה, ובאחד הפעמים כאבה היה גדול מנשוא. היא ביקשה מבעלה הרב להחישה בדחיפות לרופאה. כאשר הגיעו הזוג לרופא, שאלם הלה: "לשם מה הגעתם?" ענה הרב: "הרגל של אשתי כואבת לנו". הרופא התמה שאל: "האין הרב יודע לדבר עברית?" השיב הבעל האוהב: "אני יודע טוב מאוד עברית, ואינך חרש, אדוני הרופא. רגלה של אשתי כואבת לנו". התפעל הרופא ואמר: "ביטוי כזה של אהבה מעולם לא שמעתי".
זהו "והיו לבשר אחד" החַל אף לעת זקנה, והנבנה מן הקשר הרוחני בין בני הזוג, קשר שהתחיל מתוך הנתינה הבאה מהערכה שאינה קשורה לתבנית חיצונית. נתינה ועוד נתינה מחברת ומקשרת ומולידה רגשי אהבה עזים שלא יוכלו כל ניסיונות ומשברי החיים להוריד ממנה כהוא זה. אהבה זו מתגברת למרות ובעקבות הניסיונות הקשים.
נתינה ללא תמורה
הקושי הגדול ביישום תורת הנתינה הלכה למעשה, הוא העיסוק כל העת בצורך האחר שלנו – לקבל. צורך זה הוא מרכיב המקשר את הגבר והאישה בקשר הנישואין המחייב כל כך. לולא צורכי האישה והגבר האחד מן השני, לא היו חושבים בני האדם להסכים להיות נקשרים איש ואישה למערכת כה מורכבת לאורך שנים כל כך ארוכות. בעקבות צורך זה גדלה התקשרות הזוג, משום שהצורך שלי הוא מחסורי שאותו ממלא בן זוגי, וכמו כן צורכו של בן זוגי הוא חסרונו שאותו אני ממלא, וכשאנו משלימים זה את זו, וזו את זה, הרי שההשלמה מולידה את רגשות האהבה הגדולים והחזקים ביותר.
ישנן ציפיות רבות של הגבר מן האישה, וכן להפך. מילוי ציפיות אלו על ידי בן או בת הזוג הוא בראיית היהדות מעשה החסד הגדול והמועדף ביותר, משום שבכללי החסד עניי ביתך קודמים – "ומבשרך לא תתעלם". יתרה מזו, חסד זה כיוון שנעשה על ידי האדם הקרוב ביותר בושתו פחותה ואולי אף איננה, בשונה מהנהנה מחסדם של אחרים שמטבע הדברים חש בושה, בכך שנזקק הוא לקבל ונבצר ממנו לתת.
לעתים רבות מאוד עסוק האדם בציפייה מתמדת לקבל את צרכיו מבן זוגו, וכשאינו מקבל את כל ציפיותיו הקודמות ממערכת זו, הוא נכנס לרגשות תסכול, שבתחילה נסתרים הם, אך אט אט עולים וצפים מעל פני השטח. דרך ההשגה נעשית בטכניקות שונות, ואף באופן בלתי מודע על ידי החַפץ לקבל. פעמים רבות הנתינה הנראית כנתינה לשמה, איננה נתינה טהורה וכל כולה הוא אמצעי לקבלה. המקבל אינו מספק בהכרח את הסחורה, והמרמור בין בני הזוג אינו מאחר להגיע ואף מפתח עוינות. מצב זה מכניס את הצדדים להיסטריית ההשגה. פתאום יש כאן שני "נוטלים" המצהירים שאינם חפצים אלא לספק את מחסורם. כל הדרכים בעבר נחלו כישלון צורב בהשגת יעדי האדם כפי שקבע לעצמו, ועכשיו מרגיש הוא שאם לא יהיה מסופק נפשו תתערער, והיא אכן מתערערת ומוצאת את ביטוייה בצורות שונות הרחוקות מלאפיין את דרך חיי הנישואין הרצויים והבריאים.
התשובה להידרדרות זו מונחת בידיעת תורתה של הנתינה, ובראשונה, כיצד היא פועלת. את הנוסחה סיפק החכם מכל אדם שלמה המלך באומרו (משלי כז, יט): "כמים פנים לפנים, כן לב האדם לאדם". כשם שהמים משקפים את תווי פניו והבעותיו של האדם המסתכל לתוכם, כך משקף ליבו של אדם את לב רעהו. אם הנך אוהב את זולתך, בהכרח יאהבך אף הוא. אם תשנאהו בהכרח שהוא ישנאך. הלב בחושיו הרגישים מבחין בנימי הנפש הפנימיים שמייצג הלב האחר.
כאשר הנך נותן נתינה גמורה מתוך הערכה פנימית הולכת ומתגברת כלפי מושא הנתינה, בהכרח שאף הוא יעריכך הערכה הראויה לנתינה גמורה מצידו. כשאין הנתינה נתינת שכר המייחלת בנתינתה לתגמול, היא נקלטת אצל המושפע כנתינת התנדבות, וכשאתה נדיב עם אחרים, הם נהפכים באופן אוטומאטי להיות נדבנים כלפיך. ייתכן שבתחילה לא תקבל שום תמורה להשקעתך, ואולי אף תחוש את טעם כפיות הטובה, אך אתה נמצא במבחן סמוי שלעתים אינו במודע אף אצל הצד הבוחן. ברבות הנתינה המוכיחה והמשדרת למושפע את התחושה שהינו מקבל ומושפע ללא כל קשר למעשיו ולהתנהגותו כלפיך, אזי נסחף הוא לאותה מערכת השפעה שאינה תלויה בדבר, ופתאום מוצא אתה את עצמך מורעף אהבה וסיפוק אף שאינך דורשם ושפעם התייאשת מהשגתם. סוד הצלחת הנתינה הוא התנדבותה.
נתינה יהודית אותנטית
ילדה קטנה ועבד מסור וחכם לימדונו בהיסטוריה היהודית שיעור מאלף בנתינה. העבד הוא אליעזר, עבדו של אברהם אבינו. משימתו הייתה לצאת למסע חיפוש כַלה ליצחק בן אדונו. על פי דרישת אברהם, הוא נשבע בתקיעת כף כי לא ייקח אישה מבנות הכנעני אלא רק מארצו וממולדתו. אליעזר שכל חפצו ומאודו היה לא להפר שבועת אדונו, עשה סימן עם האלוקים, וכך אמר (בראשית פרק כד): "והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה, ואמרה שתה וגם גמליך אשקה, אותה הוכחת לעבדך ליצחק", ואכן, כך היה לבסוף, רבקה הקטנה עולה ומשקה את אליעזר וכל הגמלים הנלווים אליו, והיא נבחרה לאישה ליצחק.
תמיהות רבות ישנן בפסוקים אלו המתארים את צורת בחירת בת הזוג לאחד משלושה אבות האומה היהודית, אך אנו נעמוד על מהות הסימן שנתן אליעזר לדעת אם הנערה מארץ אברהם. לכאורה הדבר תמוה מאוד, וכי איזה סימן הוא זה? החסרים בעלי חסד אצל שאר אומות? האם גומלי חסדים נמצאים אך ורק אצל מקומו של אברהם? הכדאי סימנו של העבד כדי שיסמוך עליו, ולא יפר את שבועתו החמורה לאדוניו?
ניצול או חסד?
אכן, יש לנו להבין מהו בכלל המושג "חסד". בדרך כלל שנחשוב לעצמנו וניתן כמה דוגמאות למידת החסד נתפוס את האובייקט שאיתו גומלים אנו חסד, כאדם שאף כי אינו איש עני ומסכן אך חסר הוא משהו שלנו יש כדי להשלימו, ולדוגמא: קבלן גדול הזקוק כרגע להלוואה חד פעמית על מנת להציל עסק רציני שהחל בו, כרגע חסר הוא סכום מסוים אף שבעוד שבוע יכפיל את הונו פי כמה וכמה. את חסרונו זה אני יכול להשלימו. בזה שהשלמתי את מבוקשו הרי שגמלתי איתו חסד. דבר זה נכון לגבי עשיר ועני כאחד. הכול נמדד ביחס לצורך המקבל וליכולת הנותן להגשימו.
אך אם נשאל אדם, כאשר חברך מנהל פרויקט בנייה גדול ולו פועלים רבים הסרים למרותו, יבוא ביום בהיר אחד לבקש ממך טובה, וכך ישטח את בקשתו: "היום בשעה מסוימת תהיה באתר הבנייה ומאחר שפועליי עייפים הם, תואיל בטובך לסחוב על גבך כמות של שקי חול מהצד האחד למשנהו ובשעה שתעשה זאת, אני ופועליי הרבים נשב בצד, ננוח ונצפה בעבודתך שתהיה כמובן ללא תשלום, אבל זכור, אנו זקוקים לך מאוד. זה ממש חסד, הפועלים עייפים מאוד”.
כיצד יתייחס שכנו של בעל האתר למשמע הצעת חסד נדיבה זו? האם יענה לבקשתו? נראה כי לכאורה כל בעל דעת יאמר לעצמו: "האם משוגע הנני? האם לזה יקרא חסד? הלא זה ניצול איום ונורא של שכני. אם הוא אינו יודע לארגן את מאות פועליו כדי שיעבדו במשמרות ובצורה מועילה יותר, האם אני צריך להיות הכבשה השחורה של מפעל זה ובצורה כה בזויה שאסחב שקים לעיני כל הפועלים הבריונים הללו וללא כל תשלום? הרי רק צחוק עושה ממני איש עשיר ושבע זה. לא רק שלא אקבל את הצעתו המוזרה, אלא אנתק עמו כל קשר אם הדבר מביא אותי לידי לעג וקלס כל כך גדול”.
כשנשפוט את התנהגות השניים, לא נוכל שלא להתקומם, וכל ליבנו יהיה עם השכן המסכן על ההשפלה שהביא עליו שכנו. ייתכן שאף נצדיק את ניתוק קשריו עימו.
אך ראה זה פלא. כאשר אנו קוראים את פרשת אליעזר עבד אברהם בשדכו את רבקה ליצחק מוצאים אנו סיטואציה מדהימה וכה דומה למקרה הקבלן ושכנו. הנה, לאחר שקיבל אליעזר את ציוויו של אברהם, מיד "ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדוניו ויילך וכל טוב אדניו בידו ויקם וילך…" אליעזר היה פקיד ונגיד על כל ממון אדונו, ומתוקף היותו "המושל בכל אשר לו", לקח עשרה גמלים כשבראש כל גמל עבד אחד מהאנשים החשובים של בית אברהם ובראשם אליעזר. כך נסעו חברי השיירה לחפש אישה, כשבגמליהם כל הטוב והמעולה במיני פירות ומגדנות וזהב.
חבורה זו של גברים מלאי עושר שבודאי אינם מחלשי העם, עוצרים ליד באר מים ולידו יושבת ילדה קטנה – רבקה שמה. פונה ראש החבורה אליעזר לילדה ומבקש ממנה להשקותו מים. רבקה שרואה שיירה גדולה חזקה ועשירה זו, הייתה צריכה לומר לו לפי ההיגיון הפשוט: "הנה מים שכבר נמצאים בכדי לאדוני, ולפניך גם הבאר. הורה לאחד מעבדיך לרדת ולהשקותך מים עוד ככל העולה על רוחך – לך ולעבדיך, אבל אני רק ילדה. האם מעלה אתה על דעתך שארד לבאר ואטרח בשאיבת מים בזמן שכולכם גברים כה חזקים תעמדו תצפו בי ואני אשרתכם? אם אעשה כך, לא רק שאין זה חסד שהרי מה חסר לכם, שאינכם עושים זאת? אלא אחשב גם למשוגעת”.
אך רבקה, לא רק שלא חשבה כך, היא גם ענתה תשובה מתמיהה ופעלה בצורה מוזרה: "ותאמר שתה אדוני, ותמהר ותרד כדה על ידה ותשקהו, ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתת ותמהר ותער כדה אל השקת ותרץ עוד אל הבאר לשאב ותשאב לכל גמליו". רבקה לא מתמהמהת אלא ממהרת שחלילה לא יחכו יותר מדי. אליעזר מתבונן ומגלה שסימנו התקבל, ומיד הסיק שזאת האישה הראויה ביותר ליצחק.
גם הסקת מסקנתו של אליעזר תמוהה היא מאוד. מה מצא העבד כל כך ברבקה, הרי זאת אישה תמימה שאפשר רק לנצלה, היכן ההיגיון במה שעשתה?
חסד, נתינה ואהבה
האמת, שאליעזר הבין היטב את רצון אדוניו. אברהם השריש בבני משפחתו את מהותה של הנתינה. העבד הנאמן חיפש את הנערה אשר הושרשה בה התובנה שנתינה היא צורך עליון של הנותן, ואכן, בהתנהגותה הלא שגרתית של רבקה הוכיחה היא שדם אברהם בעורקה, משום שבהפנמת רעיון זה, הרי שאין הסיבות והנסיבות משנות כהוא זה מצורכך לתת. ככל שאתה מתנתק מהתלות שלך בצורך לקחת, אתה יותר נותן בשלמות. שיא הנתינה השלמה בא לידי ביטוי אף באופן שהמושפע יכול לעזור לעצמו ובכל אופן אתה משפיע עליו מיכולותיך, מאחר שמצידך לא משנה אם יכול הוא או אינו יכול, אותך מעניין רק דבר אחד – לתת.
כשרוצים לקשור קשר חברתי, ובייחוד כשהמדובר בקשרי נישואין, מוכרחת היא הנתינה להיות ללא קשר לתגמול המקבל. רק כאשר הנותן בנתינתו מביע את צד הנתינה שלו ללא תנאי לסיפוק חלק המקבל שבו, יתעורר הצד השני אף הוא לתת, ובכך ייצאו השניים נותנים ונוטלים. למד מרבקה הכלה הצעירה שהתנהגה בנתינתה מתוך הבנה זו, ובסופו של דבר קיבלה את זכות השושלת של עם שלם, מעבר לנזמי הזהב שהושמו בידה מיד אחר כלות הגמלים לשתות.
רגשות אהבה אמיתיים שאינם מתבטלים לאור הסיבות והנסיבות השונות, הם תוצאה מיכולת הנתינה הטהורה, זו אשר אינה על תנאי הנטילה. כאשר הנך נותן באמת, גם אם אינך תולה זאת בנטילה, סוף הנתינה הטהורה לבוא אף מהצד המושפע ממך, ונמצאתם שניכם נותנים וממילא נוטלים. זהו סוד הקשר האמיץ בין אוהבים בהשקפה יהודית.
דרך זו מהווה את הקשר הפנימי המאפיין את הרצוי בקשרי אוהבים. בדרך זו הפעולות החיצוניות הינן אך ורק לשם מטרה אחת – להתחבר בפנימיות.
ואם מחפש אתה לדעת כיצד מתרגמים זאת הלכה למעשה ביחס לכל שכבות החברה הסובבים אותך, ראה נא את הפרק הבא העוסק במימוש סוד הנתינה וביסוס קשרים חברתיים המעצימים והמפתחים את אישיותו של האדם.